לד זפלין

להקת רוק כבד

לד זפליןאנגלית: Led Zeppelin) הייתה להקת רוק, מטאל ובלוז בריטית שהוקמה בשנת 1968 והתפרקה בשנת 1980. הלהקה הורכבה מהסולן רוברט פלאנט, הגיטריסט ג'ימי פייג', הבסיסט והקלידן ג'ון פול ג'ונס והמתופף ג'ון בונהם.

לד זפלין
בכיוון השעון, משמאל למעלה: ג'ימי פייג', ג'ון בונהם, רוברט פלאנט, ג'ון פול ג'ונס
בכיוון השעון, משמאל למעלה: ג'ימי פייג', ג'ון בונהם, רוברט פלאנט, ג'ון פול ג'ונס
מקום הקמה לונדון עריכת הנתון בוויקינתונים
מוקד פעילות בריטניה
תקופת הפעילות 19681980 (כ־12 שנים)
סוגה רוקנרול
הארד רוק
הבי מטאל
בלוז רוק
רוק מתקדם
בלוז
חברת תקליטים אטלנטיק רקורדס
סוואן סונג רקורדס
פרסים והוקרה
www.ledzeppelin.com
חברים
רוברט פלאנט
ג'ימי פייג'
ג'ון בונהם
ג'ון פול ג'ונס
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית OOjs UI icon info big.svg

במרבית שנות פעילותה, היה פייג' אמון על הלחנת השירים בעוד פלאנט היה אחראי במרבית המקרים על כתיבת המילים. בשנותיה האחרונות, גברה השפעתו של ג'ונס על הליך היצירה, בדגש על שימוש בעיבודים הכוללים שימוש בקלידים ובשילובים של מוזיקה אקספרימנטלית.

לאורך 12 שנות פעילותה, בהן הוציאה שמונה אלבומי אולפן, זכתה הלהקה להצלחה מסחרית גדולה, כשמכרה למעלה מ-200 מיליון אלבומים, נתון אשר מיקם אותה במקום השלישי ברשימת האמנים המצליחים בהיסטוריה בארצות הברית. נחשבת ביחד עם בלאק סאבאת' ודיפ פרפל לאחת ממייסדות זרם ההבי מטאל.

בשנת 1969, הוציאה הלהקה את שני אלבומיה הראשונים - "Led Zeppelin ו-"Led Zeppelin II". כעבור שנה יצא אלבומה השלישי "Led zeppelin III".

בשנת 1971, הוציאה הלהקה את אלבום האולפן הרביעי שלה "Led Zeppelin" IV, שכלל בין היתר את השיר "Stairway To Heaven", שנחשב לאחד משירי הרוק המפורסמים בכל הזמנים.

לאחר כשנתיים הפסקה, יצא בשנת 1973 אלבומה החמישי של הלהקה "Houses of the Holy". בשנת 1975, הוציאה הלהקה את אלבומה השישי "Physical Graffiti". את אלבומיה האחרונים - "Presence" ו-"In Through the Out Door" הוציאה הלהקה בשנת 1976 ו-1979 בהתאמה.

בסוף שנות ה-70, החלה דעיכה בתפוקה המוזיקלית של הלהקה ובכמות הופעותיה, שהגיעה לשפל עם מותו של בונהם בשנת 1980 ופירוקה של הלהקה בהמשך אותה שנה.

בשנת 1995, נכנסה הלהקה ל"היכל התהילה של הרוקנרול".[1]

הלהקה דורגה במקום ה-14 ברשימת "100 האמנים הגדולים בכל הזמנים״ של מגזין המוזיקה "רולינג סטון"'.[2]

היסטוריהעריכה

תחילת הדרך (1970-1968)עריכה

ציפורי החצרעריכה

בשנת 1965, הצטרף ג'ימי פייג' ללהקת היארדבירדס, כנגן בס במקומו של פול סמואל סמית'. בהמשך, הפך פייג' לגיטריסט השני של הלהקה, לצד ג'ף בק, שעזב את הלהקה שנה לאחר מכן על מנת לקדם את קריירת הסולו שלו. בעקבות עזיבתו של בק באוקטובר 1966, המעיטה הלהקה בהופעות ובהקלטת שירים חדשים.

במהלך אותה תקופה העלה פייג' רעיון שלא צלח בסופו של דבר להקמת סופר גרופ שתכלול בנוסף את בק, את חברי להקת המי - המתופף קית' מון ונגן הבס ג'ון אנטוויסל, ואת הסולנים סטיב מריוט' וסטיב וינווד.[3]

ב-7 ביולי 1968, הופיעה הלהקה בפעם האחרונה, אך בשל התחייבויות קודמות היא נדרשה לקיים עוד מספר הופעות בסקנדינביה. המתופף ג'ים מקארתי והסולן קית' רלף, שעזבו את הלהקה, העניקו את זכויות השימוש בשם הלהקה לפייג' ולבסיסט כריס דר'ה, שהחלו בחיפוש אחר חברי להקה חדשים. פייג' פנה ראשית אל טרי ריד, על מנת שימלא את תפקיד הסולן, אך הוא דחה את ההצעה ובמקום זאת המליץ על זמר צעיר אחר בשם רוברט פלאנט. פלאנט, שלבסוף קיבל את ההצעה, המליץ על המתופף ג'ון בונהם, שאיתו ניגן יחד בעבר בלהקת ה-"Band Of Joy". לאחר שדר'ה נטש את ההרכב למען קריירה בצילום, נענה פייג' לבקשתו של נגן גיטרת הבאס ג'ון פול ג'ונס, עמו ניגן בעבר, להחליפו. בכך הושלם ההרכב החדש.

ב-19 באוגוסט 1968, ניגנו חברי הלהקה לראשונה באולפן חזרות בלונדון. השיר הראשון אותו בחרה הלהקה לנגן היה "Train Kept A-Rollin", שיר בלוז קצבי אותו הכיר פייג' בתקופתו בלהקת היארד בירדס, ואשר פתח את מרבית הופעותיה של הלהקה בשנותיה הראשונות.[4]

כחודש לאחר מכן, החל סיבוב ההופעות של הלהקה בסקנדינביה, לו התחייבה עוד בטרם פירוקה של היארדבירדס. בטרם יצאה הלהקה לסיבוב ההופעות, השתתפו חברי הלהקה בהקלטת אלבומו של הזמר הבריטי פי ג'יי פרובי. הייתה זו הפעם הראשונה בה הופיעה הלהקה בהקלטת אלבום בסטודיו.

ב-7 בספטמבר 1968, קיימה הלהקה תחת הרכבה החדש את הופעתה הראשונה מול קהל, אשר נערכה בדנמרק. הלהקה השלימה את סבב ההופעות בסקנדינביה בשם הזמני "The New Yardbirds" (ציפורי החצר החדשות) ומיד בסיומו החליטה לשנות את שמה. בהמשך אותו חודש, החלה הלהקה לעבוד על אלבומה הראשון. לאחר סיום העבודה על האלבום, שערכה כתשעה ימים בלבד ומומן כולו מכיסו הפרטי של פייג', נאלצה הלהקה לשנות את שמה, לאחר שחבריה קיבלו הודעה על הפסקת פעילותה לצמיתות של ה-"Yardbirds", אשר כלל איסור שימוש בשם הלהקה בעתיד.

חוזה הקלטות ושם חדשעריכה

אחת מההשערות בנוגע למקור שמה של הלהקה היא הערה עוקצנית שהעלו חברי להקת המי ג'ון אנטוויסל וקית מון לפיה ההרכב מוזיקלי אותו רצו להקים פייג' וג'ף בק בתחילת הדרך, ייכשל כישלון חרוץ ("'Go down like a 'lead balloon").[5] בהצעת מנהל הלהקה פיטר גרנט, הוחלפה המילה Lead ב-Led, ואילו המילה Balloon (בלון) הוחלפה במילה Zeppelin (צפלין).

ב-4 באוקטובר 1968, יצאה הלהקה, עדיין תחת שמה הישן, לסיבוב הופעות ראשון באנגליה. הופעתה הראשונה של הלהקה תחת שמה החדש נערכה ב-25 באוקטובר 1968 בקמפוס אוניברסיטת סארי שבדרום מזרח המדינה.

בנובמבר 1968 חתם גרנט, על חוזה של 143,000 דולר עם חברת התקליטים אטלנטיק רקורדס (כמיליון דולר, במונחים של היום). היה זה סכום שיא לחוזה הקלטות ראשון ללהקת רוק באותה תקופה. חברת אטלנטיק התמחתה בהחתמת מוזיקאים בסגנון הבלוז, ג'אז וגוספל, אך בשנות השישים המאוחרות החלה להתעניין בלהקות רוק בריטיות. החברה החליטה להמר על הלהקה, על אף שלא נפגשה עם חבריה טרם החתימה. חוזה ההקלטות העניק ללהקה חופש אומנותי רב וגמישות, בין היתר בהחלטה על מועדי הוצאת האלבומים ועיצובם, החלטה על הוצאת סינגלים, תאריכי סיבובי ההופעות וכו'.

ב-26 בדצמבר 1968 יצאה הלהקה לסיבוב הופעות ראשון לארצות הברית, שארך כחודשיים.

אלבום הבכורה (Led Zeppelin)עריכה

ב־12 בינואר 1969, במהלך סיבוב ההופעות בארצות הברית, יצא אלבומה הראשון של הלהקה "Led Zeppelin".

לאור העובדה כי הלהקה טרם חתמה על חוזה ההקלטות והייתה קצרה במזומנים, עלה הצורך לסיים את הקלטת האלבום במהירות יחסית. הלהקה, שביצעה את שירי האלבום מספר פעמים במהלך סיבוב ההופעות שערכה בסקנדיניביה, הקליטה את האלבום במשך שלושים ושש שעות בלבד.

האלבום שילב אלמנטים של מוזיקת בלוז ("You Shook Me" ו"Can't Quit You Baby") והארד רוק ("Good Times Bad Times").

האלבום זכה להצלחה מסחרית והגיע למקום ה-10 במצעד האלבומים של מגזין המוזיקה "בילבורד". ב-31 במרץ 1970 יצא האלבום באנגליה. על עטיפת האלבום, שהפכה לאייקונית, הוצגה תמונה של התרסקות ספינת האוויר הינדנבורג.

על אף ההצלחה המסחרית, זכה האלבום לביקורות צוננות ממבקרי מוזיקה רבים.[6] במהלך השנים עלה קרנו של האלבום, אשר נחשב לדעת מבקרים רבים כאחד מהאלבומים החשובים והמשפיעים בתולדות מוזיקת הרוק.

Led Zeppelin IIעריכה

ההצלחה המסחרית של אלבום הבכורה, הובילה לעלייה בפופולריות של הלהקה, במיוחד בארצות הברית. הלהקה החלה לעבוד על אלבומה השני במהלך סיבוב ההופעות האמריקאי בינואר 1969. בשל הנסיעות התכופות בתקופה זו, הוקלטו כל אחד משירי האלבום בנפרד ובאולפנים שונים בארצות הברית ובאנגליה.

ב-22 באוקטובר 1969, הוציאה הלהקה את אלבומה השני "Led Zeppelin II". האלבום, שזכה אף הוא להצלחה מסחרית גדולה, נחשב לאחד מהחלוצים בתחום מוזיקת הרוק הכבד ובתור האלבום הראשון של ההבי מטאל.

Led Zeppelin IIIעריכה

לטובת הקלטת אלבומם השלישי, "Led Zeppelin III", נסעו חברי הלהקה לנופש בבית כפרי, מרוחק ומבודד בוויילס, שנקרא "Bron Yr Aur", שהונצח באחד משירי האלבום (אך אוית בטעות "Bron Y Aur Stomp" על העטיפה). תקופה זו הניבה אלבום אקוסטי ושקט יותר, שהושפע רבות ממוזיקה קלטית עממית וגילה פן אחר של הלהקה, לרבות בשירים "That's The Way" ו-"Tangerine". האלבום זכה לביקורות פושרות, כשרבים מהמבקרים הופתעו מנטישת הסגנון שאפיין את שני האלבומים הקודמים של הלהקה, לטובת מוזיקת הפולק והסגנון האקוסטי. במשך השנים, זכה האלבום לפופולריות מחודשות ולהצלחה מסחרית רבה.

על אף התפנית הסגנונית, נותר האלבום נאמן למקורות הבלוז, שבאו לידי ביטוי בשיר הבולט של האלבום, "Since I've Been Loving You". השיר הפותח את האלבום "Immigrant Song", הציג את יכולות הכתיבה של פלאנט, וכלל שימוש בדימויים אגדיים של ויקינגים ומיתולוגיה נורדית. את השיר הסוגר של האלבום, הקדיש ג'ימי פייג' לחברו מוזיקאי הפולק רוי הרפר, שאיתו יקליט אלבום משותף באמצע שנות השמונים.

בנובמבר 1970, הוציאה חברת אטלנטיק רקורדס את השיר "Immigrant Song" כסינגל ללא הסכמת חברי הלהקה. התקליטון כלל את הבי סייד היחיד שלהם, "Hey Hey What Can I Do".

הלהקה בשיאה (1975-1970)עריכה

האלבום הרביעי (Led Zeppelin IV)עריכה

האלבום הרביעי של הלהקה, שכונה "Led Zeppelin IV", יצא ב-8 בנובמבר 1971. האלבום, ששילב אלמנטים אקוסטיים עם מוזיקת הבי מטאל ובלוז, זכה להצלחה מסחרית גדולה ונמכר בכ-37 מיליון עותקים.[7] רבים משירי האלבום הפכו ללהיטים, דוגמת: "Black Dog", "Going To California", "When The Levee Breaks",‏ "Rock And Roll" ו-"Stairway to Heaven שנחשב לאחת מקלאסיקות הרוק הגדולות ביותר. עטיפת האלבום כללה ארבעה סמלים שמייצגים כל אחד מחברי הלהקה.

Houses of the Holyעריכה

 
ג'ימי פייג' (מימין) ורוברט פלאנט בהופעה אקוסטית בשנת 1973

ב-28 במרץ 1973, הוציאה הלהקה את האלבום "Houses of the Holy".

עטיפת האלבום יצרה סערה לאחר ששולבו בה תמונות של ילדים עירומים. במדינות מסוימות הודבקה על האלבום מדבקה עם שם האלבום במטרה להסתיר את ישבני הילדים.

האלבום הגיע לראש המצעדים תוך זמן קצר ומסע ההופעות לקידום האלבום בארצות הברית שבר שיאי קהל, כאשר הלהקה מילאה בהופעותיה היכלים ואצטדיונים שלמים. לאצטדיון טמפה שבפלורידה הגיעו מעל 56,000 מעריצים. שלוש ההופעות המלאות במדיסון סקוואר גארדן צולמו לסרט קולנוע שיצא באיחור של שלוש שנים, בשנת 1976, ושמו "The Song Remains The Same", כשמו של אחד משירי האלבום.

בשנת 1974, הקימה הלהקה את חברת התקליטים הפרטית שלהם "Swan Song Records", שנקראה על שם אחד מחמשת השירים שלד זפלין מעולם לא פרסמה. לוגו החברה התבסס על ציורו של ויליאם רימר משנת 1869 הנקרא "שקיעתו של היום" ואשר בו מוצגת דמותו של אפולו. בנוסף לייצוג לד זפלין, החתימה החברה אמנים נוספים דוגמתBad Company, Pretty Things, Maggie Bell, Detective, Dave Edmunds ועוד. החברה זכתה להצלחה רבה במהלך שנות פעילותה של לד זפלין, אך פורקה שלוש שנים לאחר התפרקות הלהקה.

Physical Graffitiעריכה

 
הלהקה בהופעה בשנת 1975

ב-24 בפברואר 1975, אלבומה הכפול הראשון של הלהקה, "Physical Graffiti". היה זה גם האלבום הראשון שיצא תחת הלייבל "Swan Song". האלבום כלל 15 שירים, מהם 8 הוקלטו בהידליי גראנג' במהלך 1974. שאר האלבום, כלל שירים שהוקלטו על ידי הלהקה אך לא הוכנסו לאלבומים הקודמים. בשל כך, האלבום היה מגוון מבחינת סגנונות מוזיקליים, החל מקטעים אקוסטים דוגמת "Bron Yr Aur", שירי רוק כבד דוגמת "Sick Again", ועד השיר הארוך ביותר של הלהקה, בו נעשה שימוש בגיטרת סלייד, "In My Time Of Dying". שיר בולט נוסף באלבום, "Kashmir", מאופיין בנגיעות מוזיקליות מזרחיות-ערביות. את השיר כתב פלאנט בהשראת נופים שונים במרוקו.

האלבום זכה להצלחה אדירה, הן מסחרית והן ביקורתית, כאשר מגזין הרולינג סטון כתב שהתחרות היחידה שיש ללהקה על תואר "להקת הרוק הטובה ביותר" היא עם הרולינג סטונז והמי. זמן קצר לאחר יציאת האלבום הגיעו כל האלבומים הקודמים של הלהקה ל-200 המקומות הראשונים במצעדים, והלהקה יצאה לסיבוב הופעות בארצות הברית. גם בסיבוב הופעות זה מילאה הלהקה היכלים עד אפס מקום.

השנים המאוחרות, מותו של בונהאם והתפרקות הלהקה (1980-1975)עריכה

Presenceעריכה

לאחר תום מסע ההופעות שלהם בהיכל ארל'ס קורט, לקחה הלהקה פסק זמן מהופעות. באוגוסט 1975, רוברט פלאנט ואשתו מורין היו מעורבים בתאונת דרכים קשה במהלך חופשה ברודוס שביוון. רוברט סבל מנקע בקרסול ומורין סבלה מפציעות חמורות ועירוי דם הציל את חייה. מאחר שנמנע מהם לצאת למסע הופעות, חזרה הלהקה לאולפני ההקלטות והחלו לעבוד על אלבומם השביעי, "Presence", במינכן שבגרמניה. האלבום שיצא במרץ 1976, הציג השינויים בכיוון המוזיקלי של הלהקה, שחזרה למקורות הבלוז שאפיינו אותה בתחילת דרכה. האלבום כולל כמה מהשירים ה"כבדים" ביותר של הלהקה, ביניהם "Achilles' Last Stand" ו-"Nobody's Fault But Mine".

על אף שהגיע למעמד של אלבום פלטינה, זכה האלבום לתגובות מעורבות בקרב המעריצים והמבקרים. נטען גם כי הקלטות האלבום החלו במקביל להתמכרותו של ג'ימי פייג' להרואין, דבר שפגע בהופעות של הלהקה בהמשך, טענה שפייג' הכחיש.

על אף הביקורות הקשות, טען פייג' שהאלבום הוא האהוב עליו מכל אלבומי הלהקה וכי "Achilles' Last Stand" הוא שירו האהוב עליו. פלאנט הצהיר אף הוא שהאלבום הוא בעל הסאונד הכי "זפליני" שיש מכל אלבומים הלהקה.

סרט ההופעה "The Song Remains The Same"עריכה

 
ג'ימי פייג' (מימין) ורוברט פלאנט בהופעה בשנת 1977

ב-22 באוקטובר 1976, הוציאה הלהקה את אלבום ההופעה "The Song Remains The Same". האלבום איגד שירים משלוש ההופעות שקיימה הלהקה ביולי 1973 במדיסון סקוור גרדן בניו יורק, במהלך מסע ההופעות לקידום האלבום "Houses of the Holy" האלבום יצא יומיים לאחר יציאת סרט שתיעד את ההופעות.

בשנת 1977, יצאה הלהקה למסע הופעות נוסף בארצות הברית. על אף שמסע ההופעות הניב רווחים רבים, צצו בעיות מחוץ להופעות. ב-3 ביוני, לאחר שהמופע באצטדיון טמפה נקטע עקב סופת ברקים, פרצו מהומות בקהל שהסתיימו במעצרים ופציעות רבות והמשטרה נאלצה להשתמש בגז מדמיע כדי להפריד בין המתפרעים. לאחר הופעה ב-23 ביוני בפסטיבל באוקלנד שבקליפורניה, ג'ון בונהם ומספר חברים בצוות של הלהקה (כולל פיטר גראנט, המנהל) נעצרו, לאחר שאחד האחראים לקידום הפסטיבל הוכה בצורה קשה. הסברה הייתה כי אותו אחראי סטר לבנו של גראנט שתלש שלט מדלת של חדר הלבשה, וכשהדבר הגיע לאוזניו של גראנט, הוא, בונהם ואחרים הגיעו עד קרונו של האחראי וחבטו בו ללא רחמים.

ההופעה ביום המחרת הייתה ההופעה האחרונה של לד זפלין בארצות הברית. מיד לאחר ההופעה הגיעה אל רוברט פלאנט הידיעה שבנו בן החמש, קאראק, נפטר מזיהום בבטן. מסע ההופעות הופסק לאלתר.

אלבום אחרון - "In Through the Out Door"עריכה

בעקבות מותו של בנו של פלאנט ושל חברם הטוב, מתופף להקת המי קית' מון ב-1978, וכן מותו באוגוסט 1977 של אלביס פרסלי, שבינו לבין חברי הלהקה נוצרו קשרי ידידות, מצב רוחם של חברי הלהקה היה ירוד והם נמנעו מלהופיע. במקום זאת חזרה הלהקה בדצמבר לאולפן ההקלטות, הפעם באולפני "פולאר" של להקת אבבא בסטוקהולם שבשוודיה. התוצאה הייתה האלבום "In Through the Out Door". האלבום הציג התעסקות רבה בהתנסויות מוזיקליות, כשמעל כולן בולטת עבודת הקלידים של ג'ון פול ג'ונס ובמיוחד הקטע באורך עשר הדקות "Carouselambra" והשיר "Fool In The Rain". האלבום הגיע לראש המצעדים בבריטניה ובארצות הברית והפך לאלבום הראשון של להקת רוק שזינק ישירות לראש מצעדי הבילבורד. הבלדה "All My Love" שכתב פלאנט, הוקדשה לבנו המנוח.

בשנת 1979 חזרה הלהקה להופיע ולאחר שתי הופעות ראשונות בקופנהגן הופיעה מול קהל עצום בפסטיבל נבוורת. רוברט פלאנט לא גילה התלהבות לחזור ולהופיע באותה תדירות כבעבר, ואף שקל לעזוב את הלהקה, אך שוכנע על ידי פיטר גראנט לחזור בו. מסע הופעות קצר בחודשים יוני ויולי 1980 התקיים באירופה, ללא האלתורים והביצועים הארוכים שאפיינו את ההופעות של הלהקה. הופעה אחת ב-27 ביוני בנירנברג שבגרמניה נקטעה בשיר השלישי, לאחר שבונהם התמוטט על הבמה והובהל לבית החולים. הלהקה סיימה את מסע ההופעות ב-7 ביולי בברלין. ההתלהבות של פלאנט שבה במהלך מסע ההופעות, והלהקה החלה לרקום תוכניות למסע הופעות אמריקני גדול במיוחד בסתיו וכן עלתה האפשרות לחזור אל אולפן ההקלטות לאחר מכן.

מותו של בונאהםעריכה

ב-24 בספטמבר 1980 נאסף ג'ון בונהם בידי עוזר הלהקה, רקס קינג, לחזרות באולפני בריי, לקראת מסע ההופעות בארצות הברית, הראשון שם מאז 1977. במהלך הנסיעה ביקש בונהם לעצור בצד לארוחת בוקר, שם לגם כמות רבה של וודקה (כ-16 כוסיות), עם נקניק חזיר. לאחר נגיסה אחת מהנקניק חזר לשתות, והמשיך כך עד שהגיע לאולפנים. לקראת הערב עייפו חברי הלהקה מהחזרות ופרשו אל בייתו של ג'ימי פייג' בווינדזור. לאחר חצות, נרדם בונהם. השמועות טוענות כי הוא שתה ארבעים כוסיות באותו לילה. למחרת בבוקר מצאו מנהל מסע ההופעות וג'ון פול ג'ונס את בונהם במיטתו ללא רוח חיים. הוא היה בן 32 במותו.

פירוק הלהקהעריכה

על אף שצצו שמועות בנוגע לאפשרות למחליף לבונהם, חברי הלהקה הנותרים פירקו את הלהקה לאחר מותו. ב-4 בדצמבר 1980 הוציאה הלהקה הודעה לתקשורת בה הודיעו כי לא יוכלו להמשיך להופיע ללא המתופף הבלתי ניתן להחלפה שלהם:

אנו מקווים כי יהיה ידוע לכולם הדבר שאובדנו של חברינו הטוב, והתחושה העמוקה של ההרמוניה בינינו שאינה ניתנת לחילוק גרמו לנו להחליט כי לא נוכל להמשיך להיות כמו שהיינו בעבר.

איחודים ושיתופי פעולה (1982 - 2017)עריכה

שנות השמונים וקריירות סולועריכה

בשנת 1982 חברי הלהקה הנותרים הוציאו אלבום אולפן בשם "CODA", שכלל קטעים מהקלטות שונות במהלך הקריירה, שלא זכו להגיע לאלבומים.

ג'ימי פייג' הפסיק לנגן באופן סדיר עד שנת 1983, כאשר יצא למסע הופעות צדקה עם פרויקט של ה-A.R.M.S (Action Research for Multiple Sclerosis). מסע ההופעות כלל את הגיטריסטים הנוספים של להקת ציפורי החצר, אריק קלפטון וג'ף בק. בשנת 1984, חבר פייג' לזמר פול רוג'רס (לשעבר מהלהקות "Free" ו-"Bad Company") להקלטת שני אלבומים בשם "The Firm". האלבום הראשון כלל חומרים של פייג' שנועדו לצאת עם לד זפלין ועובדו מחדש בתור האלבום "Midnight Moonlight". רוברט פלאנט פתח אף הוא בקריירת סולו בשנת 1982, עם האלבום "Pictures at Eleven" ובשנת 1984 חבר עם פייג' להקלטת מיני-אלבום בשם "The Honeydrippers: Volume One", שבו השתתף גם ג'ף בק.

איחוד ראשון במסגרת הלייב איידעריכה

ב-13 ביולי 1985 ג'ימי פייג', רוברט פלאנט וג'ון פול ג'ונס התאחדו למופע הלייב אייד באצטדיון JFK בפילדלפיה, להופעה קצרה לצד המתופפים טוני תומפסון ופיל קולינס (שניגן בשני אלבומי הסולו הראשונים של פלאנט). ההופעה, שכללה שלושה שירים ("Whole Lotta Love"‏, "'Rock And Roll" ו-"Stairway to Heaven"), נפגמה עקב איכויות קול גרועות בשידור, אי תיאום בתיפוף שבין תומפסון לקולינס, ביצועים ווקאליים ממוצעים ומטה מצד פלאנט ואי כוונון גיטרת הגיבסון של פייג'. ג'ונס היה היחיד שיצא מהאיחוד ללא קטילה של הביקורות. כשיצא המופע בפורמט DVD, חברי הלהקה החליטו פה אחד לא לאפשר להציג את הביצועים ממנו, בטענה שהם לא עמדו בסטנדרטים המתאימים להם. בשנת 1986 חברו פייג', פלאנט וג'ונס בבאת' שבדרום-מערב אנגליה, כדי להתארגן לחזרות לקראת הופעה עם תומפסון על התופים, אך התוכניות בוטלו לאחר שזה היה מעורב בתאונת דרכים.

איחוד שניעריכה

שנת 1988 הסתברה להיות רבת משמעות בשביל חברי הלהקה הנותרים, כששמועות טענו לאיחוד במסע הופעות. הופעתו של פייג' באלבום של פלאנט "Now and Zen", יצרה התלהבות רבה, כאשר ניגן בשירים "Heaven Knows" ו-"Tall Cool One" (האחרון מציג גם ריפי גיטרה של פייג' מההקלטות המקוריות של לד זפלין). מאוחר יותר, פלאנט שר בשיר "The Only One" באלבום של פייג' "Outrider" שיצא ביוני אותה שנה. בפעם הראשונה מאז מותו של בונהם, פלאנט החל לבצע שירים של לד זפלין כחלק ממסע ההופעות שלו. כשמסע ההופעות האירופאי של פלאנט הגיע ללונדון בהיכל המרסמית' ב-17 באפריל, הצטרף פייג' אל פלאנט לבמה למספר שירים. במסעי ההופעות הנפרדים של פייג' ופלאנט בארצות הברית מאוחר יותר באותה שנה, בוצעו מספר שירים של לד זפלין.

לד זפלין התאחדו בשנית במאי 1988, למופע יום ההולדת ה-40 של חברת התקליטים אטלנטיק רקורדס עם בנו של בונהם, ג'ייסון בונהם, על התופים. בדומה להופעה בלייב אייד, ההופעה של חברי הלהקה הייתה מלאת פגמים, הפעם בגלל חסר בקלידים ובהופעה הכושלת של פייג' בשיר "Heartbreaker".

שנות התשעיםעריכה

ב-30 ביוני 1990, בעת שפלאנט היה במסע הופעות לקידום אלבומו "Manic Nirvana", הצטרף אליו פייג' להופעה קצרה בפסטיבל המוזיקה בנבוורת. ההופעה כללה את השירים "Wearing and Tearing"‏, "Misty Mountain Hop" ו-"Rock and Roll". ההופעה שודרה בתחנות הרדיו בכל רחבי העולם כשההופעה של השניים הייתה גולת הכותרת שלו, ומאוחר יותר גם שודרה ב-MTV.

פייג' ופלאנט איחדו כוחות בשנת 1994 להופעת אנפלאגד של MTV שנקראה "Unledded" והובילה למסע הופעות עולמי עם תזמורת וכן אלבום הופעה שנקרא "No Quarter". נגן הבס היה צ'ארלי ג'ונס, שהיה חבר בלהקתו של פלאנט במשך מספר שנים (ונשוי לבתו). רבים ראו את הפעילות הפרטית בין פייג' לפלאנט כרמז למתיחות בין השניים לג'ון פול ג'ונס, כאשר זה התרגז על השניים שהופיעו בלעדיו. המתח התגבר כשפלאנט נשאל בראיון היכן היה ג'ונס, והוא ענה בבדיחות הדעת שהוא החנה את המכונית. מאוחר יותר ג'ונס הודה כי לא היה מרוצה מהעובדה שפייג' ופלאנט קראו לאלבום על שם שיר של לד זפלין שחלקו הרב כלל את עשייתו שלו. בריאיון עם מגזין "ספין", פייג' סילק את המראיין מהחדר בעקבות שאלה פשוטה בנוגע לג'ונס.

ב-12 בינואר 1995 התקבלה לד זפלין להיכל התהילה של הרוקנ'רול בארצות הברית. המתיחות בין השלושה הייתה גלויה לכל בטקס הקבלה, כאשר ג'ונס התבדח כשקיבל את הפרס באומרו "תודה לכם, חברי, על שסוף סוף זכרתם את מספר הטלפון שלי", וגרם למבוכה בקרב פייג' ופלאנט. השלושה חברו לחברי להקת אירוסמית', סטיבן טיילר וג'ו פרי בשירים "Bring It On Home",‏Long Distance",‏ "Call Blues" ו-"Baby Please Don't Go" ואל ניל יאנג ב-"For What It's Worth"/"When the Levee Breaks".

ב-29 באוגוסט 1997 הוציאה חברת אטלנטיק רקורדס סינגל ערוך של "Whole Lotta Love" בארצות הברית, הסינגל היחידי של לד זפלין שיצא בתקליטור. שירים נוספים בו היו "Baby Come On Home" ו-"Travelling Riverside Blues". הלהקה מעולם לא הוציאה סינגל באנגליה.

ב-11 בנובמבר 1997 יצא האלבום "BBC Sessions", האלבום הראשון של הלהקה מזה 15 שנה, וכלל כמעט את כל ההקלטות של הלהקה לתחנה הבריטית. ב-1998 המשיכו פייג' ופלאנט את שיתוף הפעולה ביניהם באלבום "Clarksdale", האלבום הראשון שכלל חומרים חדשים מאז פירוק לד זפלין. מסע ההופעות הציג שירים של הלהקה לצד מספר שירים מהאלבום החדש.

בספטמבר 1999 הוציא ג'ונס את אלבום הסולו הראשון שלו, "Zooma", ושנתיים מאוחר יותר את האלבום השני "Thunderthief".

שנות האלפייםעריכה

 
הלהקה בהופעה בשנת 2007

באוקטובר 2002 העיתונות הבריטית דיווחה שרוברט פלאנט וג'ון פול ג'ונס השלימו לאחר מריבה בת עשרים שנה שהפרידה בין חברי לד זפלין הנותרים, ושמועות החלו לצוץ בנוגע להופעות איחוד בשנת 2003. הידיעה הוכחשה מאוחר יותר בידי האמרגנים של פייג' ופלאנט.

שנת 2003 הראתה התעוררות בפופולריות של הלהקה, עם יציאת אלבום ההופעה המשולש "How the West Was Won", ומארז ה-DVD, בהם הוצגו חומרים מתקופת הזוהר של הלהקה. בסוף השנה המארז מכר מעל 520,000 עותקים. בתקופת חג המולד באותה שנה, השיר "Stairway to Heaven" נבחר לשיר הרוק הטוב ביותר בקרב מאזיני תחנת "Planet Rock", בסקר שפורסם באתר התחנה. שני שירים נוספים של הלהקה הגיעו לעשרת המקומות הראשונים ברשימה: "Whole Lotta Love" ו-"Rock and Roll".

ב-2005 קיבלה הלהקה פרס גראמי על מפעל חיים, דורגה במקום הראשון בסקר "מאה הלהקות הגדולות של הרוק הכבד" בערוץ Vh1, וקוראי המגזין "Guitar World" בחרו בסולו הגיטרה של "Stairway to Heaven" כסולו הטוב ביותר של הרוק בכל הזמנים. בסקר הגיטריסטים הגדולים ביותר של מגזין הרולינג סטון, ג'ימי פייג' נבחר למקום השלישי, וברשימת מאה המוזיקאים הגדולים ביותר של כל הזמנים הלהקה הגיעה למקום ה-14. בנובמבר 2005 הוכרז כי לד זפלין והמנצח הרוסי ואלרי גארדייב, זכו בפרס פולאר למוזיקה. מלך שוודיה הגיש את הפרס לפלאנט, פייג' וג'ונס, יחד עם בתו של ג'ון בונהם, בסטוקהולם במאי 2006.

על שער גיליון ינואר 2006 של מגזין "Guitar World" נקראה לד זפלין "הלהקה הגדולה ביותר בעולם". הלהקה, וג'ימי פייג' בפרט, הופיעו פעמים רבות בגיליון, בין אם במאמרים על הלהקה עצמה, על נושאים הקשורים בה או במאמרים בהם מוזיקאים אחרים התייחסו להשפעה רבת העוצמה שלה. באותה שנה, נבחר האלבום "Led Zeppelin IV" כאלבום הגיטרות מספר אחת בידי מצביעים בסקר בגיליון אוקטובר של המגזין, וכן הלהקה התקבלה להיכל התהילה של המוזיקה בבריטניה.

בתחילת דרכם חברי לד זפלין היו מאוד נוקשים בנוגע לשימוש בשירים שלהם, ולעיתים נדירות הרשו להשתמש בהם בסרטים או בפרסומות. מאוחר יותר איפשרו השמעת שירי הלהקה בסרטים שונים כמו רוק בבית הספר וכמעט מפורסמים (במאי הסרט, קמרון קרואו, היה הכתב הצמוד ללהקה מטעם מגזין הרולינג סטון במהלך הקריירה שלה). חברי הלהקה הנותרים עדיין מתנגדים לתת שימוש לא אמנותי לשיריהם ובהוצאת ה-DVD של הסרט "בית הספר לרוק" קטע מיוחד מראה את כוכב הסרט, ג'ק בלאק, מתחנן בפני חברי הלהקה שיתנו לו להשתמש בשיר "Immigrant Song" בסרט. בהסכמה חד פעמית, ולמען שימוש פרסומי, נתנה הלהקה רשות להשתמש בשירה "Rock and Roll" בטלוויזיה ובפרסומות רדיו. במשך זמן מה התנגדו חברי הלהקה לאפשר קנייה והאזנה לשיריהם דרך האינטרנט, אך בשנת 2007 החלו להתפשר בנוגע לכך ואיפשרו השמעת מספר שירים שלהם בפורמט זה.

איחוד שלישי ואחרוןעריכה

ב-12 בספטמבר 2007, פרסמה הלהקה הודעה בנוגע למופע איחוד מתוכנן, לזכרו של אהמט ארטגון, מנהל חברת התקליטים אטלנטיק רקורדס, אשר נפטר בשנת 2006. זמן קצר לאחר ההודעה, קרס אתר האינטרנט שבו התקיימה ההרשמה להגרלת הכרטיסים להופעה. הביקוש לכרטיסים היה רב (כ-20 מיליון גולשים ביקשו לרכוש כרטיס) וכרטיסים להופעה נמכרו באלפי דולרים, כשזוג הכרטיסים האחרון נמכר תמורת 170 אלף דולר במסגרת מכירה פומית שהכנסותיה נתרמו לצדקה.[8]

ב-10 בדצמבר 2007, הופיעו שלושת חברי הלהקה הנותרים בלונדון, יחד עם בנו של ג'ון בונהם המנוח, ג'ייסון, כמחליפו על התופים. ההופעה, בה נכחו כ-20 אלף איש. ההופעה הוקלטה ויצאה במסגרת האלבום Celebration Day בנובמבר 2012.

מקורות השראה וטענות על העתקותעריכה

בשנות השבעים חברת התקליטים שייצגה את אמן הבלוז וילי דיקסון, תבעה את הלהקה על הפרת זכויות יוצרים בגין אחדים משיריה. בסופו של יום, יושבה התביעה מחוץ לכותלי בית המשפט.

שירה של הלהקה, "The Lemon Song" התבסס על שירו של אמן הבלוז האולין וולף, "Killing Floor".

באוקטובר 2020, לאחר מסכת משפטית שנמשכה כ-6 שנים דחה בית המשפט העליון האמריקאי את הטענה כי מוזיקת הפתיחה של "Stairway to heaven" הועתקה משירה של להקת ספיריט, "Taurus". בית המשפט קבע כי לחן השיר הוא יצירה מקורית של לד זפלין.[9]

חברי הלהקהעריכה

דיסקוגרפיהעריכה

אלבומי אולפןעריכה

שם תאריך יציאה לאור
Led Zeppelin 12 בינואר 1969
Led Zeppelin II 22 באוקטובר 1969
Led Zeppelin III 5 באוקטובר 1970
Led Zeppelin IV 8 בנובמבר 1971
Houses of the Holy 28 במרץ 1973
Physical Graffiti 24 בפברואר 1975
Presence 31 במרץ 1976
In Through the Out Door 15 באוגוסט 1979
CODA 19 בנובמבר 1982

לקריאה נוספתעריכה

  • ריצ'י יורק, לד זפלין: סיפורה של להקת הרוק הטובה בעולם, מאנגלית: מתן קמינר, הוצאת רסלינג, 2011 (1994).
  • Stephen Davis, Hammer of the Gods: The Led Zeppelin Saga; Harper Entertainment, 1985 (באנגלית)

קישורים חיצונייםעריכה

  מדיה וקבצים בנושא לד זפלין בוויקישיתוף


הערות שולייםעריכה

  1. ^ Led Zeppelin, rockhall.com
  2. ^ Greatest Artists, rollingstone.com, December 3, 2010
  3. ^ פייג', בק ומון שיתפו פעולה בהקלטת השיר "Beck's Bolero", שיצא ב-10 במרץ 1967. בהקלטה השתתף חבר להקה נוסף של לד זפלין - ג'ון פול ג'ונס.
  4. ^ Andy Green, Flashback: Led Zeppelin’s Final Concert With John Bonham, rollingstone.com, July 4, 2014
  5. ^ Led Zeppelin - Biography, imdb.com
  6. ^ 50 שנה לאלבום הבכורה של לד זפלין. תוכנית מיוחדת בכאן 88 עם גיל מטוס ותומר מולוידזון.
  7. ^ אמיר שוורץ, בדרך לגן עדן: 50 שנה לאלבום שניצח את כל השערוריות, 5 בנובמבר 2021, באתר ynet
  8. ^ עידן רינג, לד זפלין נתנו את הנשמה, 11 בדצמבר 2007, באתר הארץ
  9. ^ ynet, ניצחון ללד זפלין: הפתיח של "מדרגות לגן עדן" לא מועתק, 5 בנובמבר 2020, באתר ynet