בנימין זאב הרצל – הבדלי גרסאות

[[קובץ:THEODOR HERZL IN ST. PETERSBURG, RUSSIA IN 1903. תאודור הרצל בסנט פטרסבורג, רוסיה - שנת 1903..jpg|שמאל|ממוזער|300px|הרצל בסנקט פטרבורג, 1903.]]

[[קובץ:PORTRAIT OF THEODOR HERZL IN 1898. פורטרט של תיאודור הרצל - 1898D443-015.jpg|שמאל|150px]]

במקביל לערוצים אלו, החליט הרצל לפנות גם ישירות לרוסיה. הוא רצה שתפעיל לחץ דיפלומטי על הממשלה העות'מאנית, שתרשה אוטונומיה יהודית בארץ ישראל, וכך תוכל רוסיה להיפטר מהאוכלוסייה היהודית שלה. פנייתו הראשונה לשר הפנים [[ויאצ'סלב פלבה]] וליועץ הצאר [[קונסטנטין פובדונוסצב]] {{אנ|Konstantin Pobedonostsev}} לא נענתה. בקשתה של [[ברטה פון זוטנר]] מהצאר שייפגש עם הרצל נתקלה בסירוב. הרצל ביקש את עזרתה של אצילה פולנייה המתגוררת ב[[סנקט פטרבורג]] ומיודדת עם פלבה. הפעם השיב פלבה שישמח לפגוש את הרצל והוא בהחלט מעוניין לארגן הגירת יהודים מרוסיה, "בתנאי שלא יחזרו". ב-5 באוגוסט יצא הרצל לרוסיה. כיהודי, נאלץ קודם לבקש היתר מיוחד לביקורו מהמחלקה לדתות "זרות" ברוסיה. אף על פי שהסתיר את דבר הנסיעה מרוב חבריו, קיבלו אותו ציונים נלהבים בתחנות רכבת רבות. היחיד שהתלווה אליו במסעו היה ד"ר [[ניסן כצנלסון]], מראשי הציונים ברוסיה. ב-8 באוגוסט התקבל אצל פלבה והשניים שוחחו בצרפתית. פלבה אמר כי הוא מעוניין "להגיע לידי הבנה" עם הרצל, והרצל הבין מכך שפלבה מעוניין מאוד למנוע דיון על פרעות קישינב בקונגרס הציוני הקרוב. פלבה הסביר כי היהודים הם "גוף זר" במדינה, שחלה עליהם מכסה בכניסה להשכלה גבוהה, אחרת "לא יישארו משרות בשביל נוצרים", ושהם מהווים מחצית מהמהפכנים. הרצל הבטיח שאם יקבל את ארץ ישראל, זרימת יהודים אל הסוציאליסטים תחדל. פלבה הכריז כי הוא תומך נלהב בציונות ושאל במה יוכל לעזור. הרצל הציג שלוש בקשות מממשלת רוסיה: שתלחץ על הסולטאן להעניק לציונים צ'ארטר להתיישבות בארץ ישראל, מלבד המקומות הקדושים; שתתמוך כספית בהגירת יהודים לארץ ישראל, כאשר הכספים יבואו מהמסים שמשלמים נתיני רוסיה היהודים; ושתרשה את ארגונן ופעולתן של אגודות ציוניות. פלבה הסכים מיד לשלוש הדרישות וביקש מהרצל לכתוב תזכיר לקראת פגישתם הבאה. לאחר שהרצל עזב, אמר פלבה למכרו כי לא ידע "שמצויים יהודים שאינם זוחלים".{{הערה|שם=אילון 414|אילון, עמ' 414–419}}

 

 

;ביקורו בווילנה

ביומו האחרון של הרצל בסנקט פטרבורג, הזהירו אותו מנהיגים מקומיים מהתנקשות בחייו והפצירו בו שלא להתעכב בשום מקום בדרכו חזרה לאוסטריה. אולם הרצל רצה לראות במו עיניו את החיים היהודיים במזרח אירופה וב-16 באוגוסט הגיע לו[[וילנה]]. בתחנת הרכבת נערכה לו קבלת פנים נלהבת וסוערת. המשטרה פיזרה את ההמון ב[[אלה (נשק)|אלות]], אולם ההמון חזר והסתער בקריאות "הרצל, הרצל!" ו"יחי המלך!". בתוך ההמון שהצטופף ברחובות, נסע הרצל מוקף שוטרים וסוכני משטרה בלבוש אזרחי. המשטרה רצתה למנוע הפגנות נוספות ולכן ציוותה עליו שלא לצאת מבית המלון. כל האסיפות הפומביות לכבודו בוטלו, אך הרצל בכל זאת ביקר במשרד הקטן של הקהילה היהודית. רב הקהילה הגיש לו [[ספר תורה]] עתיק ואמר לו בהתרגשות: "אתה הגדול בבני עמנו". כל הנוכחים פרצו בבכי וגם הרצל התרגש מאוד. בשעה 1:00 בלילה, יצא מן המלון לתחנת הרכבת. המונים הריעו לו בסמטאות בגשם השוטף. [[קוזאקים]] על סוסים הסתערו על ההמון הצפוף ליד תחנת הרכבת. הם הצליפו בו בשוטיהם, הכו אותו ברוביהם ורמסו אותו עם סוסיהם. צעקות המוכים התערבבו בקריאות "יחי הרצל!". הרצל המזועזע קרא: "מדוע מכים את האנשים האלה? איזו פראות!". לפרנסי הקהילה שהמתינו לו על הרציף, אמר דברי עידוד: "רבותי, אל תתיאשו! יבואו ימים טובים יותר! לשם כך אנחנו פועלים!".{{הערה|שם=אילון 420|אילון, עמ' 420–422}}

 

בזמן ששהה בווילנה, קיבל הרצל מברק מליאופולד גרינברג בלונדון, שהודיע לו כי הבריטים הציעו רשמית לכונן מושבה יהודית באפריקה המזרחית. בדרכו חזרה ברכבת לגרמניה, הגיע הרצל להחלטה לקראת פתיחת הקונגרס הציוני כעבור שישה ימים בלבד: מסעו לרוסיה הבהיר לו כי אף על פי שאוגנדה אינה ארץ ישראל, זו עת להציל את היהודים ואסור לאבד זמן. הוא התעכב יום אחד בעיר הנופש ההררית [[אלטאוסזה]] {{אנ|Altaussee}}, שם בילו אשתו וילדיו בקיץ, ולמחרת בבוקר המשיך לקונגרס בבזל בלוויית אמו.{{הערה|שם=אילון 420}}

 

==== פולמוס אוגנדה בקונגרס הציוני השישי, 1903====