חוניו השלישי – הבדלי גרסאות

לחוניו היה יריב פוליטי בשם [[שמעון (נגיד המקדש)|שמעון]] ששימש כפקיד בהנהלת בית המקדש (לפי "חשמונאים ב'", היה שמעון נגיד בית המקדש). שמעון שאף למשרה גבוהה בפקידות של ירושלים, חוניו סירב לתת לו את המשרה, והנ"ל הלשין עליו לשלטון הסלאוקי. שמעון טען לפני [[אפולוניוס (נציב סלאוקי)|אפולוניוס]], הנציב הסלאוקי של [[סוריה]] ו[[פניקיה]], שחוניו מחזיק בבית המקדש כספים אחרים בנוסף על אוצרות בית המקדש (כנראה התכוון לפיקדונות שהפקידו שם לטובת [[אלמנה|אלמנות]] ו[[יתום|יתומים]], ולכספו של הורקנוס). שמעון שכנע את אפולוניוס שהשלטון הסלאוקי צריך להחרים את כספים אלה, כדי למנוע מחוניו הפרו תלמי להשתמש בהם נגד המלך הסלאוקי. הלשנתו של שמעון הובילה לשליחתו של האציל הסלאוקי [[הליודורוס]] לירושלים על ידי המלך [[סלאוקוס הרביעי]], כדי להחרים את אוצרות בית המקדש. מהלך האירועים לאחר הגעתו של הליודורוס לירושלים לא ברור, אולם הליודורוס נכשל, או ויתר על משימתו, וחזר ל[[אנטיוכיה]] בידיים ריקות.

 

 

חוניו החליט לנסוע לאנטיוכיה כדי לפרוש את גרסתו לאירועים בפני המלך סלאוקוס ועל ידי כך לחזק את מעמדו בפני השלטון. אולם לרוע מזלו מת באותה שעה סלאוקוס הרביעי ואחיו [[אנטיוכוס הרביעי|אנטיוכוס אפיפנס]] עלה לשלטון בשנת [[175 לפנה"ס]]. מדיניותו של אנטיוכוס כללה יד קשה כלפי מצדדי [[בית תלמי]], וחוניו, שאהד את תלמי, סבל מכך. בני טוביה ניצלו את העדרו ויחד עם אחיו המתייוון של חוניו, [[יאסון]], השתלטו על משרת הכהונה הגדולה. יאסון נסע לבקר את אנטיוכוס והצליח, תמורת הגדלת כמות המס המובטחת, לקנות ממנו את משרת הכוהן הגדול. מעשיו של חוניו כתגובה לאירועים אלה אינם ברורים, לפי ספר "חשמונאים ב" הוא ברח ל[[ספרטה]], אולם נראה שבשלב מסוים חזר לאנטיוכיה וחי שם בגלות.