|
== המערכה ב-1677 ==
ה[[סולטאן|סולטן]] מינה את [[יורי חמלניצקי]], שהיה [[שבוי]] של הסולטן באותה העת, להיטמאן של הגדה הימנית של אוקראינה. ביולי [[1677]] הסולטן פקד על הצבא שלו (45,000 חיילים), שהיה תחת פיקודו של איברהים פאשה להתקדם לכיוון צ'יהירין{{הערה|Brian Davies, ''Empire and Military Revolution in Eastern Europe: Russia's Turkish Wars in the Eighteenth Century'', (Bloomsbury Academic, 2013), 9.|כיוון=שמאל}}. . ב-[[30 ביולי]] 1677 הגיעו יחידות החלוץ למבצר, וב-[[3 באוגוסט]] הגיע לשם עיקר הצבא העות'מאני. הכוחות של סמואילוביץ' ו[[גריגורי רומודאנובסקי]] הצטרפו ב-[[10 באוגוסט]], ורק ב-[[24 באוגוסט]] הם חצו את הנהר סולה בדרך לצ'יגיריןיהירין. ב-[[26 באוגוסט|26]]–[[27 באוגוסט]], התנגשו כוחותיהם עם יחידות הסיור והתצפית העות'מאנים, ובכך אפשרו את חציית שאר הכוחות האוקראינים לחצות את הנהר תחת אש ארטילרית חזקה. ניסיונות הטורקים לשוב אל הנהר נהדפו על ידי כוחותיו של גנרל מיור שפלב. כוחות פרשים מוסקובאיים ואוקראינים תקפו את המחנה הצבאי הטורקי-טטרי והשתלטו עליו ב-[[28 באוגוסט]], תוך שהם גורמים לנפגעים רבים. למחרת היום הסיר איברהים פאשה את המצור על צ'יהריןיהירין ונסוג בחופזה לנהר אינהולהאינגול ומעבר לו{{הערה|Brian L. Davies, ''Warfare, State and Society on the Black Sea steppe, 1500-1700'', (Routledge, 2007), 160.|כיוון=שמאל}}. סמואילוביץ' וגריגורי רומודאנובסקי נכנסו לעיר ב-[[5 בספטמבר]]. הצבא העות'מאני איבד בקרבות 20,000 איש, ובעקבות כך נכלא איברהים פאשה בשובו ל[[קונסטנטינופול]], בעוד החאן של קרים [[סלים הראשון ג'יראי]] איבד את כסאו{{הערה|שם=ReferenceA|Brian L. Davies, ''Warfare, State and Society on the Black Sea steppe, 1500-1700'', 161.}}.{{Sfn|Яфарова|2017|pp=163-174}}
== המערכה ב-1678 ==
XI - מגדל קורסון או מיל<br />
XII - שער העיר התחתונה]]
ביולי [[1678]], הצבא העות'מאני (70,000 חיילים) בפיקוד הו[[וזיר גדול|וזיר הגדול]] קארה מוסטפא עם צבא הטטרים של קרים (עד 50,000 חיילים) הטילו שוב מצור על צ'יהריןיהירין. הצבאות הרוסים והאוקראינים (70-80,000) פרצו דרך העמדה המבוצרת של כוח החיפוי הטורקי ופתחו במנוסה. לאחר מכן הם התבצרו על הגדה השמאלית של נהר טיאסימין, מול המצודות שהיו תחת המצור של הצבא הטורקי-קרימאי על הגדה השנייה. המעברים נהרסו והיה קשה לתקוף את הטורקים. אמנם החיילים יכלו להיכנס באופן חופשי לצ'יהריןיהירין, אבל הם כבר היו מוקפים בעמדות מצור אחרות מצוידות היטב, והביצורים שלהם נפגעו קשות. כאשר הטורקים פרצו לעיר התחתית של צ'יהרין ב-[[11 באוגוסט]], הורה רומודאנובסקי לעזוב את המצודה ולנסיגת הכוחות לגדה השמאלית. הצבא הרוסי נסוג אל מעבר ל[[דנייפר]], ופגע בצבא הטורקי שרדף אחריו. מאוחר יותר תפסו הטורקים את קאנב וביססו את כוחו של יורי חמלניצקי על הגדה הימנית של אוקראינה, אולם לא העזו להמשיך ל[[קייב]], שם הוצבו הכוחות הרוסיים.{{Sfn|Яфарова|2017|pp=271-284}}
בשנים [[1679]]–[[1680]], הרוסים הדפו את התקפות של הטטרים של קרים, וב-[[3 בינואר]] [[1681]] נחתם הסכם באקצ'יסארי, אשר ביסס את ה[[גבול]] העות'מאני-רוסי על הדנייפר{{הערה|שם=Paxton195|John Paxton and John Traynor, ''Leaders of Russia and the Soviet Union'', (Taylor & Francis Books Inc., 2004), 195.}}.
|
