אדמו"ר – הבדלי גרסאות

הופעת החסידות ב[[המאה ה-18|מאה ה-18]] נבעה מיוזמתם של ה[[בעש"ט]] ובעיקר ממשיכי דרכו לחדול מהעיסוק החשאי ב[[קבלה]] ולבסס דגם של הנהגה ציבורית על שימוש בה עבור הכלל. לשיטתם, אמנם רק יחידי סגולה היו מסוגלים להגיע למצב של "דבקות", התייחדות מיסטית עם האלוהי, אך המון העם הפשוט יכול היה להתקרב לכך על ידי היצמדות לאותם צדיקים. אלה היו מסוגלים גם לסייע להולכים אחריהם על ידי הורדת שפע מהעולמות העליונים. הפצה פומבית ועממית זו של רעיונותיהם הקבליים – הצדיק נועד לחלץ את [[קבלת האר"י|הניצוצות השבויים בקליפות ולתקן את העולם]], לרדת למדרגת החוטאים כדי להעלותם משם וכיוצא בזה – הבדילה בין ראשי החסידות לדגם הטיפוסי של המקובל הנסתר בעבר. המושג המרכזי של התנועה הפך להיות הצדיק המתעלה לדבקות ומשפיע רווחה על קהלו. [[רחל אליאור]] ראתה בביסוסה סביב מנהיגיה אלה מענה לצורך לפשט את רעיונותיה הרוחניים הסבוכים, שהיו נהירים רק לקהל מצומצם ומלומד, עבור השכבות העממיות שבקרבן פשטה: הצדיק, שרוב פעולתו הייתה בעולמות העליונים ושימש מעין גשר בין הספירות הגבוהות למרחב הגשמי, היה יישום חי של תורת החסידות.{{הערה|רחל אליאור, [http://pluto.huji.ac.il/~mselio/yesod-42-sci.pdf "יש ואין - דפוסי יסוד במחשבה החסידית"], משואות, מחקרים בספרות הקבלה ובמחשבת ישראל מוקדשים לזכרו של פרופ' [[אפרים גוטליב]] (בעריכת מ' אורון וע' גולדרייך), ירושלים מוסד ביאליק, תשנ"ד, עמ' 71-72.}} רבי [[יעקב יוסף מפולנאה]] היה הראשון לעצב את רעיון הצדיק, ורבי [[אלימלך מליז'נסק]] המשיך בכך בכתביו. הראשון שכונה "צדיק" במובן זה הוא כנראה רבי [[יחיאל מיכל מזלוטשוב]], עם מותו ב-1781. מנהיגי התנועה הואשמו על ידי הממסד הרבני של ימיהם בשימוש בלתי-מרוסן בתורות אזוטריות עבור ההמונים הנבערים ובסטיות שונות מההלכה; הם, מצדם, ביקרו מקובלים מן הסוג הישן, שהסתגרו בד' אמותיהם וסירבו להפוך את משלח ידם לנושא ציבורי, כמו [[הגר"א]]:{{הערה|Glenn Dynner, '''Men of Silk:, The Hasidic Conquest of Polish Jewish Society''', Oxford University Press, 2006. עמ' 7–11. להלן: '''דיינר'''. הציטוט מצוואת הריב"ש.}}