נתיב ימי – הבדלי גרסאות

באוקטובר [[1854]] אירעה התנגשות ימית בין הספינה האמריקאית SS Arctic לבין הספינה הצרפתית SS Vesta מול חופי [[ניופאונדלנד]] בעת [[ערפל]] כבד. בתאונה שקעה ה-''Arctic'' ולמעלה מ-350 איש מצאו את מותם. בעקבות התאונה פותחו בארצות הברית תקנות רבות הנוגעות לבטיחות תנועת ספינות קיטור (בהן צפירה ב[[צופר (רכב)|צופר ערפל]], נשיאת [[סירת הצלה|סירות הצלה]] ו[[חגורת הצלה|חגורות הצלה]] לכל הנוסעים ועריכת תרגולי הצלה לצוות) במקביל עלתה החשיבות של ניהול והסדרה של התנועה הימית. בשנת [[1855]] פרסם [[מת'יו מורי]] מטעם [[הצי האמריקאי]] חוברת הדרכה רשמית בשם ''Sailing Directions'', אשר כללה תוכנית מפורטת לנתיבי שיט מומלצים ומחייבים ב[[האוקיינוס האטלנטי|אוקיינוס האטלנטי]], תוך התמקדות ב[[קו רוחב|קווי הרוחב]] מעל 42 (שם סכנת הערפל והקרחונים, בצירוף עם עומס התנועה הימית, הפכה משמעותית ומסכנת-חיים). בשנת [[1898]] חיבר הצי האמריקאי, בצוותא עם חמש מפעילות קווי הספנות הגדולות בעולם ([[קונארד ליין]], [[וייט סטאר ליין]], [[אינמן ליין]], [[נשיונל ליין]] ו[[גויון ליין]]) אמנה לא-מחייבת בשם North Atlantic Track Agreement (הסכם הנתיבים הצפון- אטלנטיים) שקבעה נתיבי שיט מומלצים. להסכם נוספו עם הזמן חברות נוספות והוא קיבל תוקף של תקנה עם כינון [[האמנה הבינלאומית לבטיחות החיים בים]]. הנתיבים המקוריים שהוצעו נשארו ללא שינוי ניכר עד [[1924]] ורבים מהם משמשים אף כיום.{{הערה|[https://www.britannica.com/technology/shipping-route#ref140325 הערך נתיב ימי מן האנציקלופדיה בריטניקה]}}

 

 

== מעברים ימיים ==