ונדה לנדובסקה – הבדלי גרסאות

בהמשך לימדה צ'מבלו בבית הספר הגבוה ל[[מוזיקה]] בברלין (1912 - 1919). התעניינותה העמוקה במוזיקולוגיהב[[מוזיקולוגיה]], ובעיקר ביצירותיהם של [[יוהן סבסטיאן באך|באך]], [[פרנסואה קופרן|קופרן]] ו[[ז'אן פיליפ ראמו|ראמו]], סיירה במוזיאוניםב[[מוזיאון|מוזיאונים]] של [[אירופה]] בחיפוש אחר כלי מקלדת מקוריים; היא רכשה כלים עתיקים והזמינה כלים חדשים שיוצרו לבקשתה אצל פלייל ושות'. היו אלה צ'מבלי גדולים, בעלי מבנה כבד, שהסתמך במידה רבה על מבנה הפסנתר. כלים אלה יצאו במידה רבה מן האופנה בארבעת העשורים האחרונים והזיקו לא מעט להערכה המודרנית של הקלטות לנדובסקה.

בשנת [[1925]] ייסדה את בית הספר למוזיקה עתיקה בפאריז. משנת [[1927]] היה ביתה בסן-לו למרכז ביצוע וחקר מוזיקה עתיקה. כש[[גרמניה]] כבשה את [[צרפת]], לנדובסקה, שהייתה לאזרחית צרפת ממוצא [[יהודי]], נמלטה מפאריז עם עוזרתה ובת-לווייתה, דניז רסטו. היא עזבה את סן-לו בשנת [[1940]] ולאחר תקופת נדודים בדרום צרפת הפליגה מ[[ליסבון]] ל[[ארצות הברית]] והגיעה ל[[ניו יורק]] ב-[[7 בדצמבר]] [[1941]]. ביתה בסן-לו נבזז, הכלים וןכתביוכתבי היד נגנבו, ולארצות הברית הגיעה למעשה ללא נכסים של ממש. היא התיישבה בלייקוויל, [[קונטיקט]] בשנת [[1949]] והשיבה לה את מעמדה כמבצעת ומורה בארצות הברית, שבה הרבתה לסייר במסעות קונצרטים. כתביה על מוזיקה, "מוזיקה עתיקה" ו"לנדובסקה על מוזיקה" תורגמו ונערכו על ידי דניז רסטו.