תהום (יהדות) – הבדלי גרסאות

'''תהום''' במקרא ובספרות החז"לית מתייחס אלמשמעותו המים הקדמוניים והעמוקים של הבריאה. על פי קאסוטו האוקיינוס הפרמיטיבי הפיסקלי שנברא ברצון האל. חוקרי המקרא והמיתולוגיות סבורים שהמושג "תהום" מקורומקביל באלהלאלה [[תיאמת]] [[מיתולוגיה מסופוטמית|מהמיתולוגיה המסופוטמית]], אלת האוקיינוס הפרמטיבי ואוייבתו של האל הבורא, שגופה נגזר לשניים וממנה נברא העולם<ref>מ"ד קאסוטו, פירוש על ספר בראשית, עמ' 12.</ref>.

לתפיסת [[ספר בראשית]] בתחילת הבריאה מימי התהום כיסו את פני כל הארץ, כעיסה שהמים צפים בה מלמעלה, ורק עם ציויו של האל התקבצו למקום אחד ואיפשרו את חשיפת הארץ. (בראשית א' ט') ולכן התפיסה הקיימת היא שהתהום נמצאת מסביב ליבשה המוכרת ובעומקה של האדמה.

בעולם הקדום מי התהום נתפסתיםנתפסים כדבר מאיים שעלול להחריב את העולם ועם זאת כמקור חיוני לקיומו של העולם. בסיפור על [[המבול]] מסופר כי בנוסף לגשם הרב שירד נבקעו מעיינות התהום והציפו את הארץ והחריבו אותו. (בראשית ז' י"א) אך מאידך, מי התהום נתפסים כמיםכמקור המרכזי של [[מעיין|המעיינות]], וכמים המרווים את האדמה וגורמים לה לפוריות<ref>מ"ד קאסוטו, פירוש על ספר בראשית, עמ' 58.</ref>, בברכתו של [[יוסף]], [[יעקב]] אביו מברכו ב"בִּרְכֹת תְּהוֹם רֹבֶצֶת תָּחַת". (בראשית מ"ט כ"ה) התייחסות דומה קיימת ביחזקאל, (יחזקאל ל"א ד').

בספרות המדרשית נראה כי יש למי התהום שאיפה לצוף לעלות ולכסות שוב את הארץ כמו במצב הבראשיתי, ורק רצון האל וציויו מונעים את התופעה הזו. בתלמוד מסופר כי מי התהום איימו להציף את העולם לאחר ש[[דוד המלך]] חצב יסודות עמוקים ל[[בית המקדש]] בהר הבית, ורק לאחר שזרק לבורות חתיכת [[חרס]] שעליה [[השם המפורש]] מי התהום צנחו לעומק רב, דבר שסיכן את הפוריות של האדמה, ולכן דוד באמצעות שירי מעלות העלה את מי התהום לעומק הרצוי. (בבלי, סוכה נ"ג ע"ב, וכן גרסה דומה בירושלמי, סנהדרין פ' י', דף כ"ט).