אוברטורה – הבדלי גרסאות

עם עליית המוזיקה הדרמטית וסגנון הסונאטהה[[סונאטה]], לא התאימה עוד האוברטורה הצרפתית לאופרהל[[אופרה]] ו[[כריסטוף ויליבלד גלוק|גלוק]] (שהערותיו בנושא תפקיד האוברטורות בהקדמה ל"אלצ'סטה" הן היסטוריות) התבסס על מודלים [[איטליה|איטלקים]] של מרקם חופשי, המאפשר טכניקה סוחפת ורצופת ניגודים בולטים. עד שהגיע זמנן של יצירותיו המאוחרות של [[וולפגנג אמדאוס מוצרט]], כבר הייתה הבחנה ברורה בין האוברטורה בסגנון הסונאטה לבין מוזיקה [[סימפוניה|סימפונית]] מובהקת. היא בנויה מפרק מהיר (עם מבוא איטי או בלעדיו), בצורתב[[צורת סונאטה,]] במרקם רופף, ללאוללא חזרות, במקרים רבים ללא קטע פיתוח, אבל לפעמים מחליפה את קטע הפיתוח אפיזודה [[מלודיה|מלודית]] איטית. דוגמאות להחלפה כזאת הן הסימפוניה בסול מז'ור של מוצרט, שהיא אוברטורה לאופרה לא-ידועה, והאוברטורות שלו לאופרות [[החטיפה מן ההרמון]] ו"הבעל המרומה", שבשתיהן המסך עולה בנקודה השופכת אור דרמטי ראוי לציון על צורה מיוחדת. האוברטורה ל[[נישואי פיגארו]] נועדה בתחילה לכלול קטע איטי דומה באמצעה, אבל מוצרט סילק אותו ברגע שהחל בכתיבה. בידי [[לודוויג ואן בטהובן|בטהובן]] גדל עוד יותר השוני בין סגנון האובטורה וצורתה לזה של הסימפוניה, אבל האוברטורה לא הייתה עוד נחותה לסימפוניה; והגרסה הסופית של האובטורה לליאונורה (זו המוכרת כמספר 3) היא רחבת הממדים ביותר כפרק תזמורתי יחיד, שנכתב אי פעם בהתבסס על סגנון הסונאטה.