תבליט – הבדלי גרסאות

מעמדו של התבליט כעיטור ארכיטקטוני מתערער בתקופה המודרנית והוא משמש כסוג משני של פיסול. במידה רבה ניתן לייחס מגמה זו לתנועת ה[[מודרניזם]] ב[[אדריכלות]] (שנציגה בולטת שלה היא אדריכלות ה[[באוהאוס]]), אשר שללה הוספת קישוטים חיצוניים לארכיטקטורה. כתוצאה מכך הופך התבליט לפיסול מינאטורי או קטן מידה. האמן [[ז'אן ארפ]], לדוגמה, יצר תבליטי עץ צבועים בעלי צורות ביו-מורפיות התלויות על הקיר כמו [[ציור]], מנותקות מכל הקשר ארכיטקטוני. בביניינים רבים מתפקדת האדריכלות גם כתבליט על ידי יצירת דגמים ארכיטקטונים [[אמנות מופשטת|מופשטים]] כמו למשל באדריכלות [[דה-קונסטרוקציוניזם|דה-קונסטרוקטיבית]].

 

 

האמן פבלו [[פיקאסו]] פיתח וריאציה של התבליט, [[אסמבלאז']] - [[קולאז']] המחבר בין חלקים תלת-ממדיים (חלקי מתכת, עץ וכדומה) לשם יצירה אמנותית. באמנות הישראלית בולטים בשימוש בטכניקה זו האמנים [[יגאל תומרקין]] ו[[יעקב דורצ'ין]].