מוטט – הבדלי גרסאות

השם מוטט נשמר במעבר מימי הביניים ל[[רנסאנס]], אבל אופי היצירה השתנה כליל. המוטט, שצמח מן התבנית האזוריתמית של ימי הביניים, השתחרר על פי רוב בתקופת הרנסאנס מן השימוש בתבנית חוזרת כמו הקנטוס פירמוס. [[גיום דופאי]] היה דמות מעבר; הוא כתב את אחד המוטטים האחרונים בסגנון האזוריתמי של ימי הביניים, ה-Nuper rosarum flores שהושמע לראשונה ב-1436 ונכתב להנציח את השלמת הכיפה של פיליפו ברונלסקי בקתדרלת [[פירנצה]]. ואולם, בתקופה זו נטה השימוש בקנטוס פירמי ביצירות כמו המיסה הפארודית למתוח את הקנטוס פירמוס לאורך רב, בהשוואה למלודיה המורכבת ורבת הקולות שמעליו; דבר זה הביא לטשטוש המקצב של הקנטוס פירמוס, שהיה בולט במוטט האזוריתמי, מושווה הקצב, של ימי הביניים. האקורדים הגולשים וחולפים שיוצרת פעולת הגומלין בין הקולות הרבים והיעדר מפעם חזק או ברור הם תווי ההיכר המבדילים בין סגנונות ווקאליים של ימי הביניים לאלה של הרנסאנס. המוטט של הרנסאנס הוא יצירה פוליפונית קצרה למקהלה, בקונטרפונקט חיקויי, לטקסט לטיני, דתי על פי רוב, שאיננו מקושר לליטורגיה של יום מסוים ומשום כך מתאים לשימוש בכל טקס דתי. הטקסטים של האנטיפונים שימשו לעתים קרובות למוטטים. זהו סוג החיבור המוכר ביותר בשם "מוטט", ובתקופת הרנסאנס, במאות ה-15 וה-16, הגיעה צורה זו לשיא פריחתה, ביצירות בנות 6, 7, ו-8 קולות.

 

מוטטים חילוניים רבים ידועים כ"מוטטים טקסיים", שהתאפיינו בדיקציה ברורה, לטובת הקהל שלא היה אמור להכיר את הטקסט מראש, בניגוד לצפוי במזמורי תפילה לטיניים; גם חלוקת המבנה הצורני הייתה ברורה, עם ניגודי מרקם ומקצב חדים בין פרקים עוקבים. [[אדריאן וילארט]], [[לודוויג זנפל]] ו[[צ'יפריאנו דה רורה]] היו בין המלחינים הבולטים ביותר של מוטטים טקסיים במחצית הראשונה של [[המאה ה-16]].