בדחן – הבדלי גרסאות

'''בַּדְחָן''' (ב[[יידיש]]: "בַּדְחְן") הוא כינוי ושם תואר למי ששימשו כמנחים היתוליים בטקסים [[יהדות|יהודיים]], חגים וימי מועד אחרים. הבדחנים הראשונים נזכרו כבר בסוף [[ימי הביניים]], במאה השלוש עשרה והארבע עשרה. דמות הבדחן התפתחה בהשפעת דמות ה[[ליצן]] אצל ה[[אירופה|אירופאית]], כמקבילה יהודית לה. הבדחנים היו מעין [[אמן (אמנות)|אמנים]] נודדים, שהיו נוסעים מעיירה לעיירה ומ[[כפר]] ל[[כפר]], מקהילים את הקהל ומשעשעים אותו בדברי [[בדיחה]], ב[[חריזה|חרוזים]] וב[[שיר|שירים]], הטפות [[מוסר]] היתוליות ועוד.

 

מעמד הבדחן הלך והתפתח בקהילות ישראל במזרח אירופה, והוא קנה לו כלים אמנותיים מגוונים, דיקלום והצגה, אלתור וזימרה ועוד. בתחילה, כונו הבדחנים 'לצים' או 'גחכנים', אולם בהמשך בעקבות שיפור מעמדם כונו בדחנים. בנוסף, נדרשה מהם שליטה מופלאה בטקסטים היהודיים על כל צורותיהם. במאתיים השנים האחרונות שלפני ההשמדה של [[יהדות מזרח אירופה]], הפכו הבדחנים למנחים ולמנהלי הטקסים היהודיים. [[חופה|חופות]] ולידות, [[ברית מילה|בריתות]] ו[[פדיון הבן|פדיונות]], טקסי חג ה[[פורים]] ועוד, נוהלו על ידי הבדחנים, אם בלווית [[תזמורת]] [[כליזמרים]], ואם בשירה עצמית.

 

 

לעתים, נודו הבדחנים על ידי רבני ונכבדי הקהילה, וזאת משתי סיבות עקריות: בשל עוניים של רוב הבדחנים, הנכבדים היו מושא לעגם וצחוקם; וכמו כן היו רבנים שהתנגדו לשימוש ה[[הומור|הומוריסטי]] שעשו לעתים הבדחנים בפסוקי [[תורה]] או [[גמרא]].

 

בשנים האחרונות הבדחנות רואה עדנה ובקהילות חסידיות קמים דורות חדשים של בדחנים מוכשרים המופיעים בעיקר בחתונות ומשמחים את הקהל ביידיש.

 

==ראו גם==