איסור הלנת המת – הבדלי גרסאות

תוכן שנמחק תוכן שנוסף
הרחבה
הרחבה
שורה 8:
הציווי מופנה אל קרובי המשפחה של המת, ואם אין לו קרובי משפחה, מופנה הציווי אל בני עירו.
 
בראשית [[הרפורמה ביהדות]] נושא איסור הלנת המת היווה את אחד מסלעי המחלוקת בין הרפורמים ובין האורתודוקסים. הרפורמים נטו להלין את המת, דוגמת עמי [[אירופה]] הנוצרים, כדי למנוע חשש [[קבורה בחיים|קבורת אדם חי]] (בעקבות התפתחויות במחקר המדעי והרפואי הוציא ב-1772 הדוכס של מחוז [[מקלנבורג-שוורין]] הוראה שלפיה אסור לקבור אף אדם עד שיעברו שלושה ימים ממותו, מחשש שהמיתה היא רק למראית עין), וכדי לאפשר מתן כבוד למת על ידי מוקיריו שיספיקו להגיע ל[[הלוויה|הלוויתו]].
 
כיום מקובל לדחות את ה[[קבורה]] ביום או יותר, על מנת לאפשר השתתפות ציבור בהלוויה, או לאפשר את השתתפותם של קרובים שנמצאים במקומות רחוקים. אולם ב[[ירושלים]] נהוג לקבור כל מת ביום מותו, אף בשעות מאוחרות בלילה, ולא לדחות את קבורת הנפטרים מעבר ליום מותם. אולם לעיתים כן דוחים את הלוויתם של אישים חשובים גם בירושלים, כדוגמת הלוויתם של [[רב]]נים מפורסמים, על מנת לאפשר הלוויה מכובדת ורבת משתתפים. מנהג זה הוא אחד מ[[ירושלים בהלכה|המנהגים המיוחדים לירושלים]], ומקורו בהלכה מיוחדת שתוקפה ככל הנראה הוא ל[[העיר העתיקה|ירושלים שבין החומות]].