|
'''קנטטה''' (לעז: ''cantata''; ב[[איטלקית]]: "מוּשרת") היא יצירה [[קולות (מוזיקה)|ווקאלית]] (קולית) בליווי [[כלי נגינה]], הכוללת בדרך כלל יותר מחלק אחד.
ב[[המאה ה-16|מאה ה-16]], בזמן שרובהייתה המוזיקה הייתהברובה ווקאלית, היה מיותר לציין אותה בשם מיוחד, אך ככל שהמוזיקה הכלית ב[[המאהתקופת ה-17|מאה ה-17הבארוק]] תפסההלכה המוזיקה האינסטרומנטאלית ותפסה מקום של כבוד לצד המוזיקה הווקאלית, ובמקביל גבר השימוש במושג קנטטה (מלשון "קנטרה" - לשיר) אל מוללעומת ה[[סונאטה|סונאטות]] (מלשון "סונארה" - לנגן). החל מאמצע [[המאה ה-17]] עד שלהי [[המאה ה-18]] המאוחרת, הייתהניתנה העדפה ב[[מוזיקה קאמרית|מוזיקה הקאמרית]] לקנטטה לקול או שני קולות [[סולו (מוזיקה)|סולו]], בליווי [[צ'מבלו]] ואולי מספר קטן של כלי סולו אחרים. בתחילה הכילה הקנטטה סיפור דקלומי או סצינה ב[[רצ'יטטיב]], עם קישור של [[אריה (מוזיקה)|אריה]] פרימיטיבית, החוזרת על עצמה ברווחי זמן. דוגמאות יפות לקנטטות כאלה אפשר למצוא בקנטטות ה[[כנסייה]] של [[ג'אקומו קריסימי]]. ה[[סולו (מוזיקה)|סולי]] הווקאליים ה[[אנגליה|אנגליים]] של [[הנרי פרסל]], (כדוגמת "טום המשוגע" ו"בס המשוגעת") הם דוגמה למיטב, שניתן להפיק מצורה מיושנת זו. עם הופעתה של האריה דה קאפו, הפכה הקנטטה לקבוצה של שתיים או שלוש אריות מחוברות ברצ'יטטיב. הדואטים והטריו ה[[איטליה|איטלקים]] הרבים שחיבר [[גאורג פרידריך הנדל]] ממחישים את השימוש בצורה מורחבת זו. ה[[מוטט]] ה[[לטינית|לטיני]] שלו, ''Silete Venti'', ל[[קולות (מוזיקה)|סופרן]] סולו, מדגים שימוש בקנטטה כזו במוזיקה כנסייתית.
בין קנטטת הסולו ה[[איטליה|איטלקית]], כאשר הייתה גדולה דיה, לביןלא סצנההייתה שונה באופן ניכר מסצנה ב[[אופרה]], לא היה למעשה כל הבדל ניכר לעין, כשם שקנטטה כנסייתית, לקולות סולו או ל[[מקהלה]], לא הייתה שונה מ[[אורטוריה]] קטנה או מחלק מאורטוריה. קביעה זו נכונה בה במידה לגבי הקנטטות הכנסייתיות של [[יוהן סבסטיאן באך]], ש-200 מהן לפחות מוכרות כיום, או מזמורי התפילה של [[גיאורג פרידריך הנדל|הנדל]]. במקרה של באך, רבות מן הקנטטות הגדולות אכן נקראות אורטוריות; ו"אורטוריית חג המולד" היא אוסף של שש קנטטות כנסייה, שנועדו לביצוע נפרד בששת ימי [[חג-המולד]], אך כשלמות אמנותית הן שוות-ערך לאורטוריה קלאסית.
הנקודה המכרעת, מכל מקום, בקנטטות הכנסייה של באך, היא שהן היוו חלק מן הפולחן הכנסייתי, ויתר על כן, פולחן שארגון המוזיקה במהלכו היה לכיד ומקושר הרבה מעבר לאפשרי ב[[נצרות אנגליקנית|כנסייה האנגליקנית]]. רבות מן הקנטטות הגדולות והמפורסמות של באך נפתחות בפרק [[מקהלה]] מורכב, שאחריו מספרכמה אריות ורצ'יטטבים, ומסתיימותוהן מסתיימות ב[[כוראל]] פשוט. הדבר הובא לא פעם כדוגמה לאדישותו של באך להבאת היצירה כמכלול אל שיא אמנותי. אך טענה זו אינה במקומה, אם לוקחים בחשבון את דרגת החשיבות, שניתנה לקנטטות בטקס התפילה של ה[[נצרות לותרנית|כנסייה הלותרנית]]. הטקסט היה מעוגן היטב בטקסט הבשורה או בשיעורים של אותו היום; אלא אם כן הייתה הקנטטה קצרה, קרוב לוודאי שטקס התפילה היה מתנהל אחרי המקהלה הראשונה או אחת האריות, וקהל המאמינים היה מצטרף לשירת הכוראל המסיים. מכאן, שאחדות טקס התפילה בכנסייה הייתה אחדות המוזיקה; ובאותם מקרים, שכל פרקי הקנטטה היו מבוססים על אותה נעימת כוראל עצמה, הושגה אחדות שהייתה שמורה קודם רק ל[[מיסה|מיסות]] והמוטטיםוה[[מוטט|מוטטים]] של [[המאה ה-16]], שהתבססו על לחני ה[[מזמור גרגוריאני|גרגוריאניים]] של האירוע, שלשמו נכתבו.
בעת המודרנית, המונח קנטטה מיושם כמעט אך ורק לשירת [[מקהלה]], להבדיל מהמוזיקה הווקאלית לסולו. מאז תקופתו של באך היה, ככל הנראה, רק סוג אחד של קנטטה שאפשר להכיר בו כצורת אמנות נבדלת ולא רק ככותרת ליצירות, שלא ניתן לסווגן בדרך אחרת. בדוחק אפשר לראות סוג אמנותי נבדל בקנטטה מראשית [[המאה ה-19]], ששמה בפי המקהלה מוזיקה לירית מעבר למצוי בסגנון האורטוריה, בלי להוציא מכלל אפשרות שיא מבריק בצורת [[פוגה]] בעלת אופי קליל. ה-''Glorreiche Augenblick'' של [[לודוויג ואן בטהובן]] היא יצירה חסרת-ערך אך מבריקה בסגנון זה; קנטטת ''Jubel'' של [[קארל מריה פון ובר]] היא דוגמה אופיינית, וה-''Walpurgisnacht'' של [[פליקס מנדלסון-ברתולדי|פליקס מנדלסון]] היא הדוגמה הקלאסית. הקנטטה הסימפונית של מנדלסון, ה-''Lobgesang'', היא יצירת כלאיים, שחלקה כתוב בסגנון אורטורי. קודמים לה שלושה חלקים סימפוניים, תחבולה שמקורה ב[[הסימפוניה התשיעית של בטהובן|סימפוניה התשיעית של בטהובן]]; אך ההשוואה אינה מדויקת, מאחר ויצירתו של בטהובן היא סימפונייה, שבה החלק הרביעי הוא פינאלה מקהלתי מעשה מקשה אחת, ואילו הקנטטה הסימפונית של מנדלסון כוללת שלושה [[פרלוד|פרלודים]] סימפוניים. למיצוי מלוא האפשרויות הליריות של מחרוזת שירי מקהלה הגיע לבסוף [[יוהנס ברהמס|ברהמס]] ב''Rinaldo'' שלו, לטקסט שכתב [[יוהן וולפגנג פון גיתה|גיתה]] באותו הזמן שחיבר את המילים ליצירה ''Walpurgisnacht''. מבקרי המוזיקה לא עמדו על מטרת יצירתו של ברהמס (והיא ההתנסות היחידה שלו בז'אנר הזה). הם ציפו מיצירה עבת כרס שכזו לתכונות של מוזיקה מקהלתית משוכללת, ולא מצאו את מבוקשם. נראה שברהמס אמר את המילה האחרונה בנושא; הסוגים הנותרים של הקנטטה (החל ב-''Meeres-stille'' של בטהובן, והמשך ביצירות של ברהמס ויצירות ווקאליות אנגליות קטנות הראויות לציון) אינן אלא דרכים שונות להלחין [[פואמה]], המתארכת קצת יותר מדי לפרק אחד.
[[קטגוריה:מוזיקה קלאסית]]
[[קטגוריה:צורות מוזיקליות]]
[[קטגוריה:מוזיקה כנסייתית]]
[[en:Cantata]]
|
