דיר אל-קמר – הבדלי גרסאות

בשנת [[1831]] יצאו צעירים יהודים מדיר אל קמר ומהעיירה [[חצביה]], כמאה במספר, כחיילים בצבאו של מושל [[עכו]] על מנת לדכא את המרד שפרץ בשומרון כנגד שלטונו של [[מוחמד עלי (שליט מצרים)|מוחמד עלי]], שליט [[מצרים]] דאז, על [[ארץ ישראל]]. תופעה זאת של יהודים אשר אוחזים בנשק הייתה נדירה למדי בארצות ה[[איסלאם]] ולכן טבעי הדבר שתייר יהודי, המשורר [[לודויג אוגוסט פרנקל]], אשר סייר בלבנון בשנת [[1855]] מצא לנכון לציין שיהודי דיר אל קמר "ואם צריך, יודעים להשתמש ברובים ולהלחם כנגד אויביהם".

 

 

כאמור לעיל, ההתיישבות היהודית בהר הלבנון נסמכה על יחסי ידידות בין הדרוזים לבין היהודים. לאחר הטבח שבוצע בעיר בשנת [[1860]] החלו הדרוזים נוטשים את דיר אל קמר ואיתם עזבו גם יהודי דיר אל קמר את העיירה והכפרים הסמוכים לה. יהודי דיר אל קמר עברו ל[[בירות]], [[צידון]] ו[[עאליי]]. ב[[1928]] ביקר במקום [[יצחק בן צבי]], לימים [[נשיא המדינה|נשיאה]] השני של [[מדינת ישראל]]‏‏<ref>‏מובא בספרו, שאר ישוב חלק ב' עמודים 107-114.‏</ref> וראה את [[בית הכנסת דיר אל-קמר|בית הכנסת שבמקום]]. וב[[שנות השבעים]] של [[המאה העשרים]] עוד כינו חלק מתושבי העיירה אזור מסוים בשם 'חארת אל יהוד' כלומר שכונת היהודים. סמוך לשכונה זאת הצביעו התושבים על מבנה ששימש, לדבריהם, כ[[בית כנסת]]. בתקופת [[מלחמת לבנון]] תעד ה[[צלם (מקצוע)|צלם]] [[מיכה בר-עם]] ב[[מצלמה|מצלמתו]] את היהודיה האחרונה שהתגוררה בדיר אל קמר, הגברת הנרייט סידי, אשר באותה העת הייתה כבת שבעים וחמש.