סיעה – הבדלי גרסאות

עד [[1990]] יכול היה חבר כנסת לפרוש מסיעתו באופן חופשי (חבר כנסת ללא סיעה נקרא '''ח"כ יחיד'''). מצב זה יצר אפשרות של "עריקה" מסיעה לסיעה, לעתים קרובות תמורת טובות הנאה, מצב שנתפס בציבור כלא מוסרי ולא תקין. בעקבות זאת, ולאור ריבוי הפרישות בעת המשבר הפוליטי באביב [[1990]] תמורת טובות הנאה (5<ref>חמישה ח"כים מ[[הליכוד]] ניסו להקים את [[המפלגה לקידום הרעיון הציוני]], ומתוך אותה קבוצה נכנס חחה"כ (דאז) [[אברהם שריר]] למשא ומתן עם [[העבודה]] (אשר נכשל לבסוף, והוא שב לליכוד, לאחר קריאתו המפורסמת של שמיר "אברשה, שוב הביתה!"),; חחה"כ מהעבודה ([[אפרים גור]]) שעברעבר לליכוד תמורת תפקיד סגן שר,; חחה"כ מ[[אגודת ישראל]] ([[אליעזר מזרחי]]) שפרשפרש מסיעתו תמורת תפקיד סגן שר.</ref> תוקן החוק, וקבוצתכך שקבוצת חברי כנסת יכולה לפרוש מסיעה רק אם יש בה שליש מחברי הסיעה המקורית, או שהפרישה נעשית בהסכמת הצדדים. פרישה בלא תנאים אלו גוררת סנקציות שונות, בין השאר קיצוץ בתקציב [[חוק מימון מפלגות|מימון המפלגות]], חוסר אפשרות לכהן כשר או סגן שר בתקופת כהונת אותה הכנסת, וחוסר יכולת לכהן בכנסת הבאה מטעם סיעה שכיהנה בכנסת היוצאת (ה<ref>"סנקציה" הזאתזו עלתה לדיון כנגד השרים [[חיים רמון]] ו[[שמעון פרס]], וכנגד יושבת ראש הכנסת [[דליה איציק]], במעברם ממפלגת [[העבודה]] ל[[קדימה]] ב[[ינואר]] [[2006]], אבל נדחתה על ידי יושבת ראש [[ועדת הבחירות המרכזית]], [[דורית ביניש]]).</ref>.

* ב[[ועדת הבחירות המרכזית]] יש ייצוג לכל סיעה בכנסת היוצאת, ונציגי 4 ארבעת הסיעות הגדולות ממונים לסגני יושב ראש ועדת הבחירות (לעתים מספר הסגנים גדול יותר).