אלתור (מוזיקה) – הבדלי גרסאות

אלתור ליווי - נגן המאלתר ליווי (לרוב בצורת [[אקורד|אקורדים]]) יכול להמציא גם את ה[[קצב (מוזיקה)|קצב]] תוך כדי נגינה או לעקוב אחרי הקצב של כלי אחר (לדוגמאלדוגמה [[תוף|תופים]]).<br />

לרוב הנגן יאלתר מהלך מסוייםמסוים ויחזור עליו עם שינויים קלים בלבד אם יש עוד נגנים המאלתרים איתו כיוון שקשה מאוד לנגנים אחרים לאלתר אם המהלך משתנה כל הזמן.

במאה ה-17 ובמאה ה-18 נהוג היה שמוזיקאים מחוננים (למשל, [[יוהן סבסטיאן באך]]) ידעו לאלתר יצירות בו במקום. באך היה ידוע בכשרונו זה, וסופר עליו שייכל לאלתר על העוגב [[פוגה|פוגות]] בשישה קולות, מה שנראה לרבים כמשימה בלתי אפשרית בעליל. [[מוזיקה קלאסית - התקופה הקלאסית|בתקופה הקלאסית]] היה נפוץ גם כן אילתוראלתור בפני עצמו. [[וולפגנג אמדאוס מוצרט|מוצרט]] ו[[לודוויג ואן בטהובן|בטהובן]] נודעו כמאלתרים דגולים על המקלדת, והאלתור היה נפוץ בתחרויות מוזיקליות שונות. בקונצרט שבו הוצגה [[הסימפוניה הראשונה של בטהובן]] (וכן גם השביעיה המפורסמת ויצירות נוספות), היו בתכניתבתוכנית הקונצרט גם קטעי אלתור על הפסנתר של בטהובן עצמו. ידוע גם, שהאילתורשהאלתור היה פרקטיקת הלחנה של ממש, ושחלק מיצירותיו של מוצרט הן אלתורים אותם העביר לכתב.

הכנסת קטעי אלתור בתוך מוזיקה כתובה הייתה אף היא נפוצה ושכיחה מאוד בתקופות אלו. [[מוזיקה קלאסית - תקופת הבארוק|במוזיקת בארוק]], ובזו האיטלקית במיוחד, נהוגים קישוטים אלתוריים (או לפחות בסגנון אלתורי) במוזיקה אינסטרומנטלית, וכן ב[[אריה (מוזיקה)|אריות]] מ[[אופרה|אופרות]] ואף מיצירות קוליות אחרות. כמות הקישוטים האלתוריים פחתה אומנם בהמשך המאה ה-18, אך לא נזנחה; במוזיקה קולית עדיין נהוג להוסיף [[קדנצה|קדנצות]] אילתוריותאלתוריות במקומות המיועדים לכך, וכן, יוחד בז'אנר ה[[קונצ'רטו]] מקום של כבוד לקטעי אלתור שלמים, הלוא אלו ה"[[קדנצה|קדנצות]]" הידועות.

לקראת סוף התקופה הקלאסית, החלו המלחינים עצמם להוסיף קדנצות לקונ'צרטי, אך שמרו גם על החופש להוסיף קדנצות מאולתרות לפי רצון המבצע. אך עם זאת, [[מוזיקה קלאסית - התקופה הרומנטית|בתקופה הרומנטית]], כמעט שלא ניתן למצוא קונ'צרטי אשר בהם אין כבר קדנצה מובנית. במאה ה-19 לא היה אף מקום להוסיף קישוטים אילתורייםאלתוריים במוזיקה כתובה, ועד ניתן לומר שהחל מתקופה זו, האלתור הגיע לנקודת שפל במוזיקה הקלאסית. עם זאת, וירטואוזים ידועי שם (למשל, [[פרנץ ליסט]]) נהגו עדיין להוסיף פרקי אלתור בקונצרטים בהם ניגנו.

המאה ה-20 טמנה בחובה נסיגה והתקדמות בכל הנוגע לאילתורלאלתור; מצד אחד, הוראות הביצוע נעשו נוקשות למדיי, והיו אף מלחינים אשר בהקדמה ליצירותיהם דרשו שלא לחרוג מאף הוראה מוזיקלית, ודאי שלא מן הצלילים הכתובים. אך החל מאמצע המאה לערך, נכתבו יותר ויותר יצירות אשר בהם הוראות הקצב וגובה הצלילים הן מטושטשות בכוונה, על מנת לאפשר לנגן לאלתרם. באמצע המאה ה-20 היה אף סגנון קומפוזיטורי אשר נקרא "אלאטוריקה", אשר לפיו, קטעי היצירה מנוגנים בסדר שרירותי על פי רצונו של המבצע ולפי רעיונותיו האומנותיים.

בפרקטיקה נגינת המוזיקה הקלאסית בימינו, ובעיקר זו של המאות ה-17 וה-18, זוכה האילתורהאלתור לעדנה, אם כי לא באותה מידה כפי שאולי נהוג היה באותה העת; הקדנצות האלתוריות לרוב נכתבות מראש, אם כי בסגנון אילתוריאלתורי, ורק מבצעים מעטים מעזים לאלתרן על המקום. עם זאת, קישוטים אילתורייםאלתוריים במוזיקת בארוק, גם אם בראיה כללית הם ידועים מראש, מאולתרים על המקום. וכיום, נגנים המתמחים לרוב ב[[ביצוע אותנטי|נגינה בכלים אותנטיים]] ([[צ'מבלו]], [[פורטה-פיאנו]], [[עוגב]] וכד'וכדומה), חוזרים לאלתר פרקי מוזיקה שלמים אף בקונצרטים, בהתבסס על הסגנון המוזיקלי אשר אליו הם מכוונים.