תשלום עיתי ותשלום חד-פעמי – הבדלי גרסאות

* מבחינה [[פסיכולוגיה|פסיכולוגית]] ו[[כלכלה|כלכלית]] רצוי להעניק לנפגע סכום פיצויים גבוה חד-פעמי שבאמצעותו יכול לשקם עצמו במהירות מבלי לפתח [[תלות פיזית|תלות]] בתשלומים העתיים<ref>שם, בעמ' 650.</ref>.

בתחילת [[שנות השמונים]], כחלק ממגמת [[חקיקה שיפוטית|החקיקה השיפוטית]], [[בית משפט|בית המשפט]] הכיר לראשונה בסמכות לפסוק פיצויים עתיים גם לפי הפקודה הכללית (החוק עצמו)<ref>ע"א 257/80 נעים נ' ברדה, פ"ד לו(3) 762. ובעקבותיו: ע"א 283/89 עיריית חיפה נ' מוסקוביץ, פ"ד מז(2) 718, ע"א 702/87 מ' נ' כהן, פ"ד מח (2) 705, ע"א 2300/92 רחמים נ' גנדלר, לא פורסם, ע"א 5049/91 קופת חולים נ' רחמן פ"ד מט(2) 369, רע"א 4932/97 אסרף נ' המגן חברה לביטוח, פ"ד נג(5) 129. </ref> . כיום, מקובל בפסיקה שלבית המשפט יש סמכות כללית לפסוק פיצויים עתיים על פי פקודת הנזיקין. עם חלוף הזמן, התחדדו הקריטריונים לפסיקה מסוג זה<ref>ראו ה"ש 1 לעיל, בעמ' 609.</ref> .

ביהמ"ש אימץ מלכתחילה את שיטת הפיצוי החד-פעמי, בגין נזקיו העתידיים של נפגע, על פי הפרקטיקה האנגלו-סכסית<ref>קציר, ראו ה"ש 1 לעיל.</ref>. בעבר, נפסקו פיצויים עתיים במקרים שעליהם חל חוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים ובמקרים בהם הייתה הסכמה של שני הצדדים, כי הפיצוי ייפסק לניזוק על ידי תשלומים אלו. לאחר מכן חל שינוי עקב [[חקיקה שיפוטית]] [[בית משפט|וביהמ"ש]] החל לפסוק פיצויים עתיים גם במקרים הנשלטים על ידי [[פקודת הנזיקין]]. הדבר נגע בעיקר במקרים של נזק גופני חמור המוביל לקיצור אורך החיים של הניזוק, וביחס לאב הנזק של הפסד השתכרות והוצאות בעתיד בלבד.<br /> פיצוי עתי עשוי להישקל בעיקר לגבי נפגעים צעירים מאוד שפגיעתם הייתה קשה, או לגבי נפגעים אשר מצבם עשוי להשתנות באופן רדיקלי בעתיד באופן שקשה לחזותו בעת ה[[דיון אזרחי|משפט]]<ref>שם, בעמ' 621.</ref>. בפרשת נעים נ' ברדה<ref>פרשת ברדה, ראו ה"ש 10 לעיל.</ref> הוכרה סמכות בית המשפט לפסוק תשלומים עתיים בתביעות נזיקין על פי פקודת הנזיקין. בפרשת עיריית [[חיפה]] נ' מוסקוביץ<ref>פרשת מוסקוביץ, ראו ה"ש 10 לעיל.</ref> נפסקו פיצויים בתשלום חד-פעמי לקטינה כבת שנה וחצי שנפגעה קשות בעת ניתוח, שם השופטת נתניהו המירה את התשלום החד-פעמי לתשלום עתי. השופט אור חיזק זאת בפרשת רחמים נ' גנדלר<ref>פרשת גנדלר, ראו ה"ש 10 לעיל.</ref> כשאמר כי ההלכה היא שגם בתביעות על נזקי גוף על פי פקודת הנזיקין מוסמך ביהמ"ש לפסוק פיצויים בדרך של תשלום עתי. בפרשות עיריית חיפה נ' מוסקוביץ<ref>פרשת מוסקוביץ, ראו ה"ש 10 לעיל.</ref> , עזבון סעידי נ' פור<ref>פרשת עזבון סעידי, ראו ה"ש 12 לעיל.</ref> , כהן נ' עיריית ת"א<ref>ע"א 4641/94 כהן נ' עיריית ת"א, פ"ד נ(1) 422. </ref> , אסרף נ' המגן<ref>פרשת אסרף, ראו ה"ש 10 לעיל.</ref> וקופת חולים נ' רחמן<ref>פרשת רחמן, ראו ה"ש 10 לעיל.</ref> , נקבע קיומה של הסמכות מפורשות<ref>קציר, ר' ה"ש 1 לעיל, בעמ' 609.</ref>.<br /> ביהמ"ש פוסק פיצויים עתיים בגין הפסדים הצפויים בעתיד, לגבי ההוצאות ואובדן השתכרות בעבר כמו גם כאב וסבל, ביהמ"ש פוסק תשלום חד-פעמי<ref>אנגלרד, ראו ה"ש 9 לעיל, בעמ' 352.</ref> . כך בפרשת עיריית חיפה נ' מוסקוביץ<ref>פרשת מוסקוביץ, ראו ה"ש 10 לעיל.</ref> פסק ביהמ"ש עבור הוצאות עתידיות, לרבות הפסד השתכרות, פיצויים עתיים, בעוד שבגין כאב וסבל, התאמת מגורים ורכישת רכב נפסק תשלום חד-פעמי. ביהמ"ש פוסק פיצויים בתשלום עתי כשיש חשש שבמקרים של תשלום חד-פעמי, הניזוק עלול להישאר, כעבור זמן, במצב בו לא יהיה לו מקור כספי לסיפוק צרכיו<ref>ע"א 3375/99 אקסלרד נ' צור שמיר, פ"ד נד(4) 450; ת"א (י-ם) 202/93 לולו מחמוד נ' מ"י, לא פורסם.</ref>. בנוסף נפסקים פיצויים בתשלום עתי כאשר עתידו של הניזוק אינו ברור מבחינות אחרות, כך בפרשת אבו סעדה<ref>ע"א 1892/95 אבו סעדה נ' משטרת ישראל, פ"ד נא(2) 704.</ref>. כמו כן, גם במקרים של חוסר ודאות אודות תוחלת החיים של הניזוק נפסקים פיצויים עתיים<ref>ת"א (י-ם) 668/92 שטראוס נ' ד"ר יובל, לא פורסם; פרשת גנדלר, ראו ה"ש 10 לעיל.</ref>. במקרים עליהם חלה פקודת הנזיקין והניזוק אינו תושב הארץ, ביהמ"ש פסק תשלום חד-פעמי<ref>ת"א (חי') 1142/82 כהן נ' החברה להגנת הטבע, פ"מ תש"ן (1) 400.</ref>. ביהמ"ש סירב לפסוק פיצויים עתיים כשעתידו הכלכלי של הנתבע אינו ברור, כך בפרשת גנאים נ' סועאד<ref>ת"א (חי') 417/89 גנאים נ' סועאד, לא פורסם.</ref> , בה הנתבעת הייתה [[חברת ביטוח]] אשר לגביה אין ודאות לגבי חוסנה הכלכלי לאורך השנים. ברבות הימים נמצאו דרכים להבטיח את רציפות התשלומים העתיים, בין על ידי ערובה שתינתן בידי הגוף החייב ובין על ידי הקמת קרן שממנה הם ישתלמו<ref>קציר, ראו ה"ש 1 לעיל, בעמ' 619.</ref>. בפרשת רחמים נ' גנדלר<ref>פרשת גנדלר, ראו ה"ש 11 לעיל.</ref> , נפסקו פיצויים בסכום חד-פעמי עד שלניזוק ימלאו 18 שנים וכשיעבור מבית הוריו למוסד רפואי יהיה זכאי לתשלומים עתיים. בפרשות בית החולים המרכזי עפולה נ' פינטו<ref>ע"א 6696/00 בית החולים המרכזי עפולה נ' פינטו, לא פורסם.</ref> ובפרשת ש.ר.ב (בי"ח [[מרכז רפואי מעיני הישועה|מעיני ישועה]]) נ' אבישג אברהם<ref>ע"א 1819/03 ש.ר.ב. (בי"ח מעיני הישועה) נ' אבישג אברהם, לא פורסם.</ref> נפסק גם כן פיצוי עתי ופיצוי חד-פעמי. כאשר התקופה שבגינה נפסקים הפיצויים הינה קצרה יחסית, אין טעם בפיצוי עתי, כך בפרשת סרולביץ נ' לוינטל<ref>ע"א 5610/94 סרולביץ נ' לוינטל, לא פורסם.</ref> , בה הנפגעת הייתה בת 75 בעת שנפגעה ובת 82 בעת שנפסק הדין בביהמ"ש העליון. בפרשת נעים נ' ברדה<ref>פרשת ברדה, ראו ה"ש 10לעיל.</ref> השופט ברק (כתוארו אז), קבע כי לביהמ"ש נתונה הסמכות לפסוק תשלום עתי גם ללא הסכמת שני הצדדים, כך גם בפרשות טביב נ' כץ<ref>ת"א (ב"ש) 224/77 טביב נ' כץ, פ"מ תשל"ח(1) 366.</ref> , עזבון סעידי נ' פור<ref>פרשת עזבון סעידי, ראו ה"ש 12 לעיל.</ref> וקופת חולים נ' רחמן<ref>פרשת רחמן, ראו ה"ש 10 לעיל.</ref> .<br />

השיקולים שהביאו לפסיקת פיצויים באמצעות תשלומים עתיים או חד-פעמיים זהים לאלו שנשקלו בעליון בכל מקרה בו דנו. בפרשת לולו נ' מדינת ישראל<ref>פרשת לולו, ראו ה"ש 27 לעיל. </ref> ביהמ"ש המחוזי נקט צעד פטרנליסטי וקבע תשלום עתי לניזוק בטענה שהתשלום העתי יבטיח את איכות הטיפול ואין סכנה שהכספים יבוזבזו.<br />