אחוזת סיטון דלאוואל – הבדלי גרסאות

'''אחוזת סיטון דלאוואל''' ([[אנגלית]]: '''Seaton Delaval Hall''') הוא בית כפריכפר [[בניין רשום|רשום מדרגת I]] הנמצא בין הכפרים [[סיטון סלויס]] ו[[סיטון דלאוול]] השוכנים ב[[נורת'מברלנד]] שב[[אנגליה]]. ה[[אחוזה]] תוכננה ב-[[1718]] על ידי ה[[אדריכל]] [[סר]] [[ג'ון ואנברו]], עבור ה[[אדמירל]] ג'ורג' דלאוואל. עם השלמת הבנייה בשנת [[1728]], לא היו עוד ואנברו ודלאוואל בין החיים. לאחר מכן עברה האחוזה בין שורה של יורשים שהתגוררו בה לפרק זמן קצר כל אחד.

משפחת דלאוואל החזיקה בבעלותה את האחוזה זמןעוד רבמתקופת לפניהכיבוש תחילת הבנייהה[[נורמנים|נורמני]]. אדמירל ג'ורג' דלאוואל, שעשה את הונו בעת ששירת ב[[הצי המלכותי|צי המלכותי]], רכש אותה מקרוב משפחה מרושש. ב-1718 הוא הזמין את שירותיו של ה[[אדריכל]] ג'ון ואנברו, ובתחילה רצה להפוך את בית האחוזה המקורי ליותרלמודרני מודרנייותר ויציבולשפרו. אולם, כשוואנברוכשביקר ביקר באתרואנברו לראשונה הואבאתר חש כי אין ביכולתו לבצע זאת, וייעץ לאדמירל להרוס את הכל מלבד ה[[קפלה]] העתיקה שליד הבית. העבודות הסתיימו ב-1728, חמש שנים לאחר מות האדמירל ושנתיים לאחר מותו של ואנברו, כך שהאחוזה הייתה הבית האחרון שהוא תיכנן והיא נחשבת ליצירתו הטובה ביותר.

כשהושלמה הבנייה עברה האחוזה ב[[ירושה]] לאחיינו של האדמירל פרנסיס, והוא נכנסעבר לגור בה מיד. אולם, ב-[[1822]] נחרב החלק המרכזי של הבית בגלל [[שריפה]], ככל הנראה בגלל כמה [[ציפור]]י [[קאק]]ים ש[[קן|קיננו]] ב[[ארובה]]. הבית שוקם באופן חלקי בין [[1862]] ל-[[1863]], אך נותר שומם. אותואותות השריפה נראו היטב באולם הגדול, שגובהו המקורי היה 9.1 מטרים והיה פתוח לאוויר עם [[קיר]]ות מושחרים ו[[פסל]]י [[מוזה]].

אחוזת סיטון דלאוואל היא יצירתו האחרונה של ואנברו, ונחשבת ליצירת המופת הגדולה ביותר בקריירה ה[[אדריכלות|אדריכלית]] שלו; בתקופה זו של הקריירה שלו הוא היה מומחה בעל שם ב[[סגנונות באדריכלות|סגנון]] [[בארוק אנגלי]], אותו שכלל בהשוואה ל[[אדריכלות הבארוק|סגנון הבארוק]] ה[[יבשת]]י של [[טירת הווארד]] או [[ארמון בלנהיים]] המקושט והנוקשה. חלק ניכר מהקישוטים באחוזה היו מוסווים. ל[[צללית]] של הבית הייתה חשיבות דוהזהה למראה הפנימי שלו.