הארכאולוגיה של הידע – הבדלי גרסאות

פוקו מציג שתי שיטות חקירה וכתיבה היסטורית, אותן הוא מחלק ל[[היסטוריה]] מסורתית והיסטוריה "עכשווית"; ההיסטוריה הישנה, המסורתית, התמקדה במשכי הזמן הארוכים, בתבניות נטולות הזעזועים, בתופעות ארוכות הטווח ובמשקעים העמוקים ששוכנים מתחת לפני השטח המשתנים והתזזיתיים של האירועים ההיסטוריים. מטרת הניתוח המסורתי הייתה לכונן רציפות חוצה. המחקר העכשווי, הארכאולוגי, לעומת זאת, מחפש את השבר, הקרע, הבידוד, מערכות היחסים והסדרות המקוטעות. המטלה הנוכחית היא לחשוב כיצד ניתן להגות את חוסר הרציפות? למצוא מהו הרובד הלגיטימי לפרשנות? לניתוח מבני? איך ניתן לבודד מדע אחד, יצירה אחת, טקסט אחד.

 

 

השלכה מרכזית של המחקר ההיסטורי החדש שמציע פוקו, ואחת הסיבות עיקריות להתנגדות שהוא מעורר, היא פגיעה במעמדו המיוחס של הסובייקט בהיסטוריה ובמחשבה המערבית מאז המאה ה-19. ההיסטוריה השמרנית, טוען פוקו, "היא המקבילה החיונית לתפקידו המייסד של הסובייקט: הערבות שניתן יהיה להשיב לו את כל מה שחמק ממנו; הביטחון שהזמן לא יפזר דבר בלא להחזירו בתוך יחידה שהורכבה מחדש" <ref> פוקו, '''הארכאולוגיה של הידע''', עמ' 16</ref>. אלו המבכים על הגישה (הארכאולוגית) החדשה, אלו הטוענים נגד הנוקטים בה שהם רוצחים את ההיסטוריה, מבכים לא את העלמות ההיסטוריה, אלא את הימחקות אותה צורה של היסטוריה שהייתה כולה מיוחסת לפעולתו הסינתטית של הסובייקט.

כדי להגות את האי-רציפות יש להשתחרר ממספר מושגים שמאפיינים את החלוקה (והחשיבה) ההיסטורית המסורתית ליחידות שיח; ראשית, ממונחים כגון "מסורת", "מצע", "אבולוציה" או "רוח" אשר מאורגנים ומגוננים כולם על תמת רציפות (המונחים "רוח של תקופה" או "אבולוציה" של מצב אחד מתוך אחר וכדומה, כופים רציפות על אלמנטים נפרדים בפועל). בנוסף, יש לנטוש את החלוקות המקובלות למכלולי שיח גדולים (מדע, היסטוריה, פילוסופיה, פוליטיקה וכיוצא בזה), שכן במקומות שונים ובזמנים שונים חלוקות כגון "מדע" פועלות בצורות שונות לחלוטין. כמו כן, יש לפקפק גם באחדותן של יחידות השיח הבסיסיות והחומריות; הספר והיצירה (ראו הרחבה בערך: [[מהו מחבר?]]). לבסוף, יש לוותר על הנחת קיומו של "מקור סודי", שכל מה שנאמר בפועל אינו אלא הדהוד מאוחר שלו. השהיית צורות הרציפות פותחת מרחב עצום אך מוגדר, אשר מורכב ממכלול ההיגדים האפקטיביים הנתפסים במסגרת תפוצתם כאירועים.

 

 

הבחנה נוספת היא בין '''תולדות-המחשבה''', בהן מתעניינים בכוונות הסובייקט הדובר, לבין '''אירוע השיח''', בו השאלות העיקריות הן: מהי המציאות חד-פעמית הנחשפת במה שנאמר בפועל, ולא בשום מקום אחר? אילו צורות אמירה אחרות מדיר השיח? מהם תנאי וגבולות קיומו? זיקותיו להיגדים אחרים?מדוע אינו יכול להיות שונה ממה שהיה?

 

====היווצרות המושאים====

 

* יש לאתר את '''רובד ההיחשפות''' שאפשר למושאי שיח [[פסיכיאטריה|הפסיכיאטרי]], כמו [[אנומליה]] או [[פסיכוזה]], להופיע, להתגדר ולהתבדל ממונחים אחרים.

===III ההיגד והארכיב===

{{להשלים}}

====להגדיר את ההיגד====

פוקו מאתר את היחידה הבסיסית של השיח בהיגד (énoncé). שיח בנוי מהיגדים שמצטרפים אחד לשני, תוך מערכת אילוצים על ייצור, חזרה וצירוף של היגדים. פוקו מנסה לנתח אחרת את היחס שבין הוראה-מוען ומשמעות-נמען. ההיגד נבדל מהפסוק הלוגי, מהמשפט הדקדוקי ומה-speech act האנליטי; לא מדובר ביחידות לשוניות מסוג המשפט, משום שגם סידור האותיות על מקלדת, רשימת הטיות גוף בספר דקדוק או טבלת מיון מינים בוטניים הם כולם היגדים. ההיגד מונח היכן שהוא בין המשמעות ליחידה הלשונית. ההיגד מוגדר לפי ארבע פונקציות: סובייקט ההיגד (המוען), מרחב ההופעה של האובייקטים, ההקשר המושגי, המטריאליות של השיח.