אודיתא – הבדלי גרסאות

קיימת מחלוקת בקרב ה[[ראשונים]] באשר לפישרה של הודאה זו: גישתו של ה[[תוספות]] היא כי מדובר בקניין ככל הקניינים שאינו מוגבל לשכיב מרע בלבד, וברגע ההודאה מתרחשת העברת בעלות משפטית.{{הערה|[[קצות החושן]], סימן מ', סעיף א', הקובע שיטה זו של תוספות על פי דבריהם ב[[מסכת בבא מציעא]], דף מ"ו, א', וב[[מסכת בבא בתרא]], דף קמ"ט, א'.}} בהתאם לכך יש שאף מכנים את 'קניין האודיתא': "הקניין הגדול שבכל הקניינים".{{הערה|[[נודע ביהודה]] מהדורא קמא על [[חושן משפט]], סימן ל'.}} לעומת גישה זו קיימת גישה המצמצמת יותר את גבולות 'קניין האודיתא', לפיה אין מדובר במעשה קניין - העברת בעלות - אלא במונח הפשוט של [[הודאת בעל דין]], שכפי שנפסק בהלכה "אדם נאמן על עצמו כמאה עדים", ובניגוד לדברי התוספות, העברת הבעלות אינה מתרחשת ברגע ההודאה, אלא הדבר משמש כ[[ראיה משפטית]] ב[[דיני ראיות]] בלבד.{{הערה|ה[[ריטב"א]] ב[[מסכת בבא מציעא]], דף מ"ו, ב'.}}

שיטה שלישית מסייגת את 'קניין האודיתא' לשכיב מרע בלבד (כפי שאכן מוזכר בתלמוד), בהתאם להלכה הקובעת כי "דברי שכיב מרע ככתובים וכמסורים". שיטה זו גורסת כי קיים במעמד האישי של הנוטה למות כוח מיוחד, לפיו בכוחה של הודאה בפה - ללא כל מעשה קניין - להביא להעברת בעלות.{{הערה|רבי יצחק בן אבא מארי ממרשיליה, '''ספר העיטור''', אות ה'; [[אור זרוע]], סימן תשנ"ב; [[תשב"ץ]], חלק א', סימן קנ"ב, וחלק ג', סימן שכ"ה. בנוסף, כך גם נראה מדברי ה[[רמב"ם]], שבספרו [[משנה תורה]] (ספר קניין, הלכות זכיה ומתנה, פרק ט', הלכה ט') מזכיר את 'קניין האודיתא' רק לגבי שכיב מרע.}}