דג'מבה – הבדלי גרסאות
תוכן שנמחק תוכן שנוסף
מ שוחזר מעריכה של 109.186.12.1 לעריכה האחרונה של JAnDbot |
Eks~hewiki (שיחה | תרומות) מאין תקציר עריכה |
||
שורה 1:
[[תמונה:Wiki djembe.jpg|שמאל|ממוזער|250px|תוף דג'מבה]]
<big>דג'מבה</big>'''<u>טקסט מודגש</u>'''
אנסמבל התופים המסורתיים של *המלינקה, )מחבל המנדה שבמערב אפריקה( ,הם הדג'מבה / ג'מבה ([[Djembe]]) – כלי הקשה לניגון סולו וליויים, והדונון ( [[Doundoun/Dunun]] ) – תופי בס, המגיעים בשלושה גדלים שונים ומוצמדים אליהם פעמוני ברזל, ובד"כ מנגנים עליהם יחדיו (Billmeier, 2004).
דג'מבה: תוף בצורת גביע השייך לקטגוריית כלי ההקשה. הג'מבה מיוצר מגזע עץ אחד שרוקן מתוכנו, בחלקו העליון הוא מכוסה בעור של עז מיובש ומגולח. מידת המתח של העור תקבע באמצעות חבל, שיקשור אותו על העץ, ומידת המתיחות תקבע גם את גובה הצליל של התוף. לג'מבה של הסוליסט יהיה צליל גבוה יותר מלג'מבה של המלווים. מנגנים על הג'מבה עם הידיים וניתן להגיע לצלילים שונים באמצעות מיקום הידיים במקומות שונים על התוף ובאופן שבו מכים על התוף. טווח הצלילים הוא רחב, החל מבס ( מכה במרכז התוף) , טון ( חוץ התוף) והסלאפ המטאלי ( בשולים החיצוניים של התוף).
המאסטר ממדי קייטה מתאר את הג'מבה: " הג'מבה הוא כלי המביע הנאה, הוא מעודד חברות ואהבה והוא גם מעודד את החקלאים בעבודת השדה. זהו כלי שמדבר לנשים, לגברים, לילדים, ולמבוגרים. זהו כלי לתקשורת בין כפרים, איזורים, ארצות והיום אפילו בין יבשות.
הג'מבה הוא אוניברסלי, הוא מדבר בכל השפות, ומדבר לכל אחד בשפתו שלו, כי כל האנשים מגיבים לקצב.
<big>רקע</big>'''<u>טקסט מודגש</u>'''
הצורה הנוכחית של הג'מבה התפתחה ככל הנראה מכלי כתישה. בעבר, התופים יוצרו על ידי נפחים, והטקסים המלווים ייצור כל תוף, מתקיימים היום כפי שהם התקיימו לפני עשרים שנים. בזמנים הללו, הג'מבה יוצר רק לשימוש אישי ולא לשימוש מסחרי, איש לא העלה בדעתו לגבות כסף עבור בניית תוף. נגן הג'מבה של הכפר הלך לנפח, ביקש לייצר עבורו תוף חדש ושילם תמורתו בעשרה אגוזי קולה. הנפח התייחס לבקשה זו בכבוד. תהליך בניית התוף לווה בטקס שבתחילתו ילכו המתופף והנפח לראות את העץ שישמש לבניית התוף. לפני כריתת העץ הם ירקדו, ישרו ויתופפו. הנפח ופמלייתו יגישו לעץ כמנחה את עשרת אגוזי הקולה, ויסבירו לרוח העץ כי הוא העץ הנבחר וכן גם יתנצלו בפני רוח העץ על כך שצריך לכרות אותו. לאחר כריתת העץ, תגולף הצורה החיצונית הבסיסית של התוף, לאחר מכן הליבה הפנימית של העץ תרוקן מתוכן. טקס נוסף, המציין את מתן הקול לתוף הג'מבה, יתקיים מיד לאחר הגילוף הסופי של התוף ומתיחת העור על חלקו העליון. לפני שנים, השתמשו בעור של אנטילופה, מאוחר יותר התשמשו בעור של עז. הטקס הסופי יתקיים בעת הניגון על התוף, בכדי לתת לתוף את קולו. גם כיום, מתופפים מגישים מנחה של אגוזי קולה לתופי הג'מבה שלהם, כסגולה להצלחה בתחרות מול מתופפים מכפרים אחרים, (שם, עמ' 18).
בספרו: מבוא לג'מבה, קארי, מציין כי התוף הוצג לראשונה מחוץ למערב אפריקה בשנת 1950, בעת המסע העולמי של הבלט האפריקאי ([[Les Ballets Africains]] ), תחת ניצוחו של פדובה קייטה מגינאה. עד לשנות ה – 80 הג'מבה היה מוכר רק לקומץ מועט של מוסיקאים ורקדנים שהיו מעונינים במוסיקה האפריקאית. רוב המידע על הג'מבה סיפק נגן בשם לאדג'י קמרה, (מהבלט האפריקאי), אשר משנות ה- 60 אימן את הדור הבא של נגני הג'מבה בארה"ב. העולם למעשה החל להתעניין בג'מבה רק מאמצע שנות ה – 80. בתקופה זו הופקו בעולם, ובעיקר באירופה אלבומים רבים המוקדשים לתוף זה. מסע הופעות של להקות בלט מגינאה, מאלי וסנגל זכו להענות רבה מצד הקהל שגדש את האולמות. כמות מורי הג'מבה גדלה, וחלקם יזמו סדנאות לימוד באפריקה עצמה. עם הביקוש החל גם הייצור ההמוני של התוף לצרכים מסחריים,( Charry, 1996).
ישנן מספר סיבות להתעניינות המאוחרת שגילה העולם בג'מבה, בניהן, הבדלים תרבותיים ולשוניים בין ארצות, הברית לבין הקולוניות הצרפתיות ופטירתו ב- 1984 של נשיא גינאה (Sekou Toure), אשר היוו סוף לשניים וחצי עשורים של דיכוי תרבותי. באותה השנה גינאה פתחה את שעריה לעולם, תיירים זרים נכנסו לשעריה, ואזרחים יצאו ממנה אל העולם ונאלצו להתמודד עם הפערים בהם הם חיו לבין העולם שבחוץ. שני נגנים מפורסמים, שביססו את עצמם מהר באירופה באותה התקופה הם, ממדי קייטה (Mamady Keita) ופמדו קונטה (Famoudou Konate). שתי להקות הבלט של גינאה ([[Les Ballets Africains]] שלימים שינתה את שמה ל"בלט הלאומי של גינאה", וקבוצת הבלט השנייה של גינאה Ballet Djoliba שנוסד ב 1965 ), החלו בהפצת אלבומים דרך חברות הפקה אירופאיות. נראה שמסוף שנות ה -80 העניין שמגלה העולם במוסיקה זו גובר.
'''איך לנגן על הדג'מבה'''<big><u>טקסט מוגדל</u></big>
למרות הענין הרב שמגלים בתוף, מעט מאוד מכירים את הרקע של התוף: האופן בו משתמשים בו באפריקה, מי מנגן עליו, באילו אירועים, באילו מדינות ובאילו הרכבים מוסיקלים. ישנן סיבות רבות לכך: הבדלי תרבות, הבדלי שפה ושיטות לימוד שונות מאפריקה. שיטת הלימוד לניגון בג'מבה באפריקה היא: צפייה, חיקוי, תיקון וביצוע מחדש. קיים קושי בהעברת שיטת הלימוד האפריקאית, שבה נגן מלווה רקדן, בשיעורי תיפוף במדינות מערביות, שבהן השיעורים מתקיימים אחת לשבוע בלבד. מורי הג'מבה נאלצו לגלות יצירתיות בנוגע לאופן העברת חומר הלימוד לתלמידים הלא אפריקאים וכתוצאה מכך, מקצבים פלואידים הפכו לפשוטים ותבניתיים יותר, פחות אילתורים נוגנו בשיעור והקצב, שנקבע כמעט תמיד על ידי מהירות הריקוד שהכתיב הרקדן, הפך לקצב קבוע, ללא צורך ברקדן. באותו האופן הותאם גם מסע ההופעות של הבלט האפריקאי בעולם. מעגל הריקוד המסרותי בהשתתפות בני הכפר, המקיפים את המתופפים בטקסים, נשבר, ונפתח לשורות שורות של קהל מערבי היושב באולם וצופה במופע באופן פאסיבי, (שם). באותו האופן, גם סוגים שונים של כלי נגינה, שרק לעיתים נדירות ניגנו עליהם יחדיו, ומקצבים מאיזורים שונים ומרוחקים, שבתנאי הכפר לא היו מנגנים אותם יחדיו, אוחדו לכדי יצירה אחת המציגה את המגוון המוסיקלי והתרבותי של מדינה מסויימת. תפקידם של מנהלי הבלט היה לקחת את התרבות האפריקאית ולהתאים אותה לבמות האירופאיות, דבר שיצר זן חדש של מוסיקה אפריקאית.
את החידוש האחרון, שהתפתח מהבלט האפריקאי והתקבל ברגשות מעורבים, הכניס נגן הג'מבה ממדי קייטה ([[Mamady Keita]]) והרכבו [[Percussions de Guinea]]. הם יצרו וריאציה חדשה, שבה אנסמבל המתופפים מופיע לבד, ללא צורך ברקדנים, כך שהפוקוס על הבמה עובר לנגנים ולכריזמה ולוירטואוזיות של המתופף הסוליסט. מעט ספרים נכתבו על תוף הג'מבה ועל הסביבה שבה הוא נוצר, חלקם אינם מתורגמים לאנגלית ואת חלקם יש לקרוא בעין ביקורתית. (Charry, 1996). את רפרטואר המקצבים שמנגנים כיום בג'מבה שאבו ממקורות שונים במערב אפריקה ולא רק מהאיזור שהיה פעם חבל המנדה. פיתוח סגנון תיפוף אחיד ובינלאומי קרה הודות לשינויים שנאלצו האמנים האפריקאיים לבצע במורשת המוסיקלית שלהם בגלל החשיפה האירופאית הנרחבת לה הם זכו. אירוע תיפוף בכפר (יכול להתרחש גם בעיר), נערך לעיתים לאורך שעות, שבמהלכן המתופפים והנגנים מתרכזים במקצב אחד או בכמה מקצבי ריקוד בודדים. כל המשתתפים באירוע מאלתרים ריקוד מול הנגנים, בין אם זה כל משתתף אחד או שניים שלושה בו זמנית. הם מאתגרים את הנגנים על ידי ריקוד מהיר. על הנגן ללוותם בהתאם למהירות הריקוד, בדרך כלל ישנה הפוגה במהירות התיפוף בזמן שהרקדנים מתחלפים, או כשמנחה הטקס (jeli), שהוא גם הזמר, שר. סגנון התיפוף של הבלט הוא שונה. הכוריאוגרפיה מהוקצעת. ישנה קבוצה גדולה של נגנים הרוקדת בו זמנית בתיאום עם המתופפים, כדי לא לשעמם את הקהל שבא לצפות במופע אך לא מהשתתף בו, הם מנגנים לפעמים מעל ל-30 מקצבים שונים במופע שאורך שעה בלבד (שם). באפריקה ,בניגוד למעגלי מתופפים במערב, מספר המתופפים באנסמבל הוא קטן וכך גם מספר המקצבים שהם מנגנים. מספר המשתתפים המינימלי הוא שלושה: סוליסט, נגן ליווי על הג'מבה ותוף דונון.
'''דונון'''<big><u>טקסט מוגדל</u></big>– מערכת של שלושה תופי בס בגדלים שונים, בעלי גוף בצורת צילינדר. כמו הג'מבה, מגולפים מבול עץ אחד שתוכנו רוקן, מכוסים בעור של פרה המתוח על שני פתחי התוף. הנגנים מכים בעור התוף עם מקל עץ המוחזק ביד אחת, בעוד שהיד השנייה מחזיקה מוט ברז המכה בו זמנית על פעמון הברזל המחובר לצד התוף. עור התוף מפיק שני צלילים: צליל פתוח וצליל עמום. הדונון הם בשלושה גדלים: Dununba- הגדול מכולם, בעל הצליל הנמוך והעמוק ביותר. Sangban -בינוני בגודלו. Kenkeni – קטן בגודלו, בעל צליל גבוה. את עיקר הקצב מכתיב תוף ה- Sangban, והפעמונים מדגישים את המרווחים בין המכות על עור התוף, (Billmeier, 2004).
תעשיית המוסיקה במאלי וגינאה הפיקה מאות קלטות של מוסיקה מסורתית ומודרנית מהאיזור המיועדות לקהל הזר המתעניין בתרבות זו, אך אין שום הקלטה של אנסבל של ג'מבה בלבד מכיוון שג'מבה הוא לא כלי להאזנה אלא לריקוד בלבד. את הג'מבה שומעים רק ברקע, ולעיתים נדירות בלבד ניתן לשמוע נגן המבצע סולו על תוף זה. את נגני הג'מבה באפריקה, מזמינים בדרך כלל כדי להוסיף קצב וחיות לריקוד, (Charry, 1996).
'''מעגל המתופפים'''<big><u>טקסט מוגדל</u></big>
בספר "A life for the djembe", המתופף ממדי קייטה ( Mamady Keita), מסביר את סוד המשיכה של אנשים ברחבי העולם למקצבים האפריקאיים ולתוף הג'מבה. הוא אומר: " ראיתי כי אנשים, באשר הם, נפתחים דרך המוסיקה האפריקאית. בזמן מאוד קצר המוסיקה יוצרת אוירה של חום, קרבה ומערכת יחסים שונה בין אנשים. אני אישית, מאמין כי השלווה שהמקצבים הללו משרים מושכת אותם. אנשים שמתופפים ביחד מרגישים קרבה אחד לשני, גם אם הם לא מכירים אחד את השני. ההתלהבות מתוף הג'מבה קשורה למימוש עצמי של הפרט, היכולת של הפרט להכיר את עצמו טוב יותר. מעבר לכך, בעבר האירופאים היכו בתוף הג'מבה כמו פראיים, בלי ידע או הוקרה למקצבים המקוריים. כיום, אנשים מבינים כי לג'מבה ולדונון שפה יחודית להם וכי הניגון ההדדי שלהם יוצר תחושה הרמונית.
נגן הג'מבה מרגיש תחושה גוברת של הנאה ואנרגיה. הניגון בידים חשופות עוזר לבטא את הכח והאהבה לחיים שמרגישים תוך כדי ניגון. יותר מכך, הרבה נגנים מרגישים בסתר ליבם כי מאחורי המוסיקה הזו מסתתרת היסטוריה חיה, מסורת עתיקה של בני המלינקה.
אנו נגני הג'מבה היחידה המקשרת בין ההיסטוריה העתיקה הזו לבין ההווה. ניתן להנות המיופי של המוסיקה הזו בכל מקום בעולם, אין אפילו צורך לנסוע לאפריקה כדי להנות ממנה." ( Billmeier, 2004) ( p. 11).
Billmeier (2004), ממשיכה את דבריו של ממדי, וכותבת על הדינמיקה בתוך מעגל המתופפים. כשקבוצה של אנשים מנגנת מקצב אחד, השינוי מורגש מעבר ליחיד, השינוי מורגש בכל הקבוצה. הקבוצה כולה נעה כאחת לרמה גבוהה יותר של סינכרון. סינכרון הוא המכניזם המרכזי במח, חוק טבע וצורך אנושי בסיסי. אנשים הפועלים בסנכרון מרגישים קרובים יותר אחד לשני. הקולות הרבים והחופפים, הנשמעים במקצבים של בני שבט המלינקה (ממערב אפריקה), מאלצים כל נגן להקשיב לכל שאר הנגנים בקבוצה ולהתייחס לקולם. ככל שהם יתכווננו זה לזה לעומק, כך גם המקצב שהם מנגנים ישמע טוב יותר. אין זה עניין של ידע טכני טוב יותר, גם קבוצת מתחילים יכולה לנגן בצורה מצויינת במידה ויש סינכרון בין חבריה. לא ניתן להשיג זאת דרך כח הרצון. הסינכרון יכול לקרות או שלא לקרות, הוא לא ניתן לשליטה. התיפוף הקבוצתי עוזר להרגיש הרמוניה עם הקבוצה מבלי לאבד את הייחוד. (שם). סצינת הג'מבה בישראלטקסט מודגש
<big>
דג'מבה בישראל</big><u>'''טקסט עם קו תחתי'''</u>
על פי עדויות, את הג'מבה הראשון הביא לישראל המתופף יחיא אזולאי, אשר למד תיפוף אפריקאי באמסטרדם. יחיא ייסד קבוצת תיפוף בסטודיו בנווה צדק וכך הכשיר את הדור הראשון של המורים, שלימים הקימו קבוצות לימוד משלהם. כיום, מתופפים רבים נפגשים אחת לשבוע בחוף המתופפים, אשר נמצא בדרומה של העיר תל-אביב.
[[קטגוריה:כלי הקשה]]
| |||