שיטת ברדפורד – הבדלי גרסאות

תוכן שנמחק תוכן שנוסף
Yonidebot (שיחה | תרומות)
מ בוט החלפות: לינארי;
שורה 3:
חומר הצבע קומאסי, שבטרם התגובה צבעו [[חום (צבע)|חום]]-[[אדום]], תורם [[אלקטרון]] לקבוצות הניתנות ל[[יינון]] בחלבון, דבר הגורם לשינוי במבנה המרחבי של החלבון וחשיפת האזורים ה[[הידרופוביות|הידרופובי]]ים שלו. אזורים אלה ב[[מבנה שלישוני|מבנה השלישוני]] של החלבון נקשרים בצורה לא-[[קשר קוולנטי|קוולנטית]] לצדדים הלא-[[קוטביות|קוטביים]] של חומר הצבע ב[[קשרי ואן דר ואלס]], ובכך מקרבים בין הקבוצות האמיניות החיוביות ל[[מטען חשמלי|מטען]] השלילי של חומר הצבע. התגובה עם החלבון גורמת לשינוי צבעו של חומר הצבע ל[[כחול]], כך שככל שריכוז החלבון בתמיסה גבוה יותר, כך התמיסה תהיה בעלת צפיפות אופטית גבוהה יותר. הצפיפות האופטית נמדדת ב[[ספקטרופוטומטר]] עבור [[אורך גל]] של 595 ננומטר.
 
יתרונה של שיטת ברדפורד הוא בכך שהיא מדייקת יותר בקביעת ריכוז חלבון בתערובת חלבונים, ופשוטה יותר למדידת דוגמאות רבות. לעומת זאת, השיטה מצריכה הכנת [[עקום כיול]], בניגוד, למשל, לשיטת כימות החלבון בעזרת בליעת קרני [[על-סגול|UV]]. כמו כן, הטווח הליניאריהלינארי שממנו ניתן להסיק את ריכוז החלבון בתמיסה הוא קצר יחסית, ולכן יש צורך בביצוע מספר [[מיהול]]ים בדרך לטווח זה.
 
==לקריאה נוספת==