|
|
|
דמותו של זיגמונד מאופיינת ב[[אסתטיציזם]] ו[[נרקיסיזם]] קיצוניים. הוא מבלה שעות ארוכות בטיפוח ובגינדור מול ארון המראות שלו, מפדר את עצמו, מתגלח פעמיים ביום, מתבשם ומחליף שוב ושוב את עניבותיו. תיאורו הוא במובהק [[אנדרוגינוס|אנדרוגני]] ומשום כך הוא מוצא הד לעצמו באחותו התאומה. מכאן שגילוי העריות ביניהם הוא מעין איחוד נרקיסיסטי עם עצמו.
סצנת גילוי העריות על פרוות הדוב סרת-הטעם משמשת גם לביקורת אירונית של מאן על האסתטיציזם של תקופתו, משום שזיגמנודשזיגמונד מסוגל רק לחיקוי ראוותני (גם גילוי העריות ב[[הוולקירות|וולקירות]] מתרחש על פרוות דוב) ואיננו מסוגל ליצירה אמנותית יצירתית משלו. מה שעוצר בעדו הוא עושרו: "חושיו היו מחודדים מדי מכדי שלא יוכלו להבחין כי תנאי קיומו לא היו בדיוק המתאימים ביותר לפיתוחו של כישרון יצירתי" משום ש"תנאי חייו היו עשירים כל כך, שופעים כל כך, עמוסים כל כך, עד שלא הותירו כמעט מקום לחיים עצמם". השפע של החיים הבורגניים משתק את יכולותיו היצירתיות של זיגמונד. כאן מתגלה הקונפליקט הטיפוסי כל כך ליצירתו של מאן בין הבורגני לאמן. גם תומאס מאן עצמו חשש שהשפע והנוחות שהביאו לו נישואיו עם קטיה פרינגסהיים יביאו לאבדן היצירתיות שלו. מעל לחיים חסרי הדאגות של הבורגנות הגבוהה ראה תמיד את הסכנה שבדילטנטיות.
== מהדורה עברית ==
|
