אבי אנגל – הבדלי גרסאות
תוכן שנמחק תוכן שנוסף
שורה 14:
אנגל וחבריו, שהיו ברובם [[עלייה לישראל|עולים חדשים]], הושפעו מאוד מ[[מהומות סטונוול]] שאירעו בניו יורק ביוני [[1969]] ומהקמת ארגוני המחאה ההומוסקסואליים שהחלו לצוץ ברחבי ארצות הברית. לדידם, היה זה אך טבעי שגם ב[[ישראל]] צריך לקום ארגון שכזה. ב[[יולי]] [[1975]] נפגשו קובץ חברים בביתו של אנגל והחליטו על הקמת הארגון. באחת מפגישותיו הראשונות של ועד האגודה, ב-[[14 בדצמבר]] [[1975]], נבחר לכהן בתפקיד יושב ראש האגודה.
אנגל ואחרים, השתתפו בתוכנית ה[[טלוויזיה]] הראשונה ב[[ישראל]] שעסקה ב[[הומוסקסואליות]]. התוכנית, "השעה השלישית", בהנחיית פרופסור [[ירמיהו יובל]], התקיימה ב-[[2 בפברואר]] [[1976]]. אנגל, ששירת באותו זמן ב[[מילואים]] ב[[חאן יונס]], קיבל חופשה לצורך ההשתתפות בתוכנית, בעקבות פניית המפיק, [[צבי דורנר]], ל[[דובר צה"ל]]. עם שובו של אנגל למילואים, הוא התקבל בתשואות בחדר האוכל.
השידור התקיים מחדר שכור באולם "[[בית ציוני אמריקה]]", בעוד הנחיית התוכנית מתבצעת מהאולפן ב[[ירושלים]]. אבי אנגל ומשתתף נוסף היו היחידים שהצטלמו בחשיפה מלאה. שאר המשתתפים חבשו [[פאה נוכרית|פאות]], קולם עוות וצולמה צלליתם בלבד. הראיון סבב באופן כללי על חיי הקהילה ה[[הומוסקסואליות|הומוסקסואלית]], על מידת השכיחות של התופעה ומקומות המפגש המקובלים. בעקבות שידור התוכנית, פנו הומוסקסואלים רבים לאגודה, ובהם יורם חטואל, שהיה לבן-זוגו הראשון של אנגל, ולימים נפטר מ[[איידס]].
אבי אנגל האמין ש"אי אפשר להקים אגודה ולהישאר בארון" ותבע מכל חבריו לוועד, שהיו רובם ככולם בארון, להיחשף. אנגל האמין בכל ליבו שהחברה ב[[ישראל]] לא תתייחס ברצינות לקבוצה של אנשים שאינם מוכנים להיחשף, וכי הישארות בארון יוצרת רושם ש[[הומוסקסואליות]] היא דבר שיש להסתיר או להתבייש בו. גישתו המהפכנית של אנגל הקדימה את זמנה והובילה לחילוקי דעות וחיכוכים רבים באגודה.
| |||