|
'''ראזי''' (ב[[ערבית]]: '''غازي''', ב[[תעתיק]] מדויק: '''ע'אזי'''; ה-ע' מבוטאת כרי"ש גרונית) או '''גאזי''' (ב[[טורקית]]: '''Gazi''') הוא ביטוי ממקור [[ערבית|ערבי]], המציין את ה[[לוחם|לוחמים]] אשר נטלו חלק ב[[ראזייה]], שנקראה מאוחר יותר [[ראזווה]] (غزو, או Gazve), ומשמעותה פשיטות כנגד ה[[כופר (אמונה דתית)|כופר]]ים. בהמשך הואדר ביטוי זה והפך להיות תואר כבוד השמור לאנשים אשר כיבדו את עצמם בביצוע פשיטות כנגד הכופרים, כשהביטוי הופך להיות חלק מהתואר של נסיכים מוסלמיים שונים כגון האמירים של [[אנטוליה]].
== מקורם של הראזים והתפתחות התואר. ==
הביטוי הוענק לשבטים בעלי זהות דתית [[מוסלמים|מוסלמית]] ששימשו בדרך כלל כשכירי חרב של שליט מקומי, במלחמתו במדינות שכנות, במרבית המקרים לא מוסלמיות.
לשבטי הראזי הותר לשמור את שלל ה[[ביזה]] וראשיהם תוגמלו מעת לעת במשרות שלטוניות אזוריות. בעיתות שלום, בהיעדרובהיעדר הכנסה משלל, התפתחו לא פעם עימותים בין השבטים לשלטונות. השם מופיע לראשונה בהקשר זה, בראשית [[המאה ה-9]], באזור הגאוגרפי של [[איראן]], [[אפגניסטן]], [[פקיסטן]], ו[[טראנסאוקסאניה]] של ימינו.
במלחמות בין [[האימפריה הערבית]] [[האימפריה הביזנטית|לאימפריה הביזנטית]], היוו שבטים אלו את עיקר הכוח הלוחם מול הביזנטים<ref>Holt, Peter M., ed. (1970). The Cambridge History of Islam: Volume 1, The Central Islamic Lands. Cambridge University Press</ref>. הנדידה המסיבית של שבטי ה[[אוע'וז]] והפיכתם לכוח צבאי, אשר בתחילה תועל במשחק הפוליטי בין הישויות השונות ב[[אנטוליה]] ואחר כך כצבא של [[הנסיכויות הבייליקיות באנטוליה|נסיכויות עצמאיות]], גרם להעברת הייחוס '''ראזי''' לצבאותיהם.
== באימפריה העות'מאנית ==
הסולטאנים ה[[האימפריה העות'מאנית|עות'מאנים]] הראשונים, נהגו להוסיף תואר זה לשמם. ה[[סולטן]] [[מהמט השני]], הפך את הנסיכות העות'מאנית לאימפריה, לאחר [[כיבוש קונסטנטינופול]] וההכרעהוהביא הצבאיתלהכרעה אלצבאית מולשל כל שאר [[הנסיכויות הבייליקיות באנטוליה]]. הנסיכות אמנם הפכה לאימפריה עות'מאנית, אך תושביה לא היו מאוחדים תחת ממשל מרכזי מאורגן. בשטחי האימפריה חיו [[יוונים]], [[פרסים]], [[ערבים]], [[טורקים]], [[ארמנים]] וסורים, חלקם [[נוודים]] למחצה, חלקם לוחמים, חלקם עירוניים, בעלי מגוון אמונות ותפישות דתיות ובכלל זה [[עובדי אלילים]]. בנו [[באיזיט השני]], שעלה לשלטון בשנת [[1481]], היה [[מנהל ציבורי|אדמיניסטרטור]] מעולה ושאף להאחיד את האימפריה תחת חוק ודת אחתאחידים. התהליך היה מורכב והצריך גם [[אינדוקטרינציה]] של ההיסטוריה, כדי לקבל את ההכרה הדתית לה שאפה האימפריה מחד ולגבש את הפסיפס האתני-דתי, לכדי
[[קהילות מדומיינות|קהילה מדומיינת אחת]], מאידך <ref>טולידאנו, אהוד, מבוא לתולדות האימפריה העוסמאנית, משרד הביטחון, ההוצאה לאור,1985.
</ref>.
בשנת ב-[[1484]], כאשר חזר באיזיט מהמערכה במולדובה, הוא ציווה לתעד בכתב את כל המסורות והסיפורים, שהיו עד אז מסורות שבעל פה, לגבי האבות המייסדים של הממלכה. רבות מהכרוניקות החשובות פורסמו לאחר נקודת זמן זו. בכתבים הרבים אודות חיי האבות הקדושים, אשר כללו את גרסתם העצמית של העות'מאנים לגבי ההיסטוריה של הכיבושים, תוארו השליטים הראשונים כלוחמי קודש ושמם הואדר, תוך הוספת התואר '''ראזי''' לשמם , אף שכלל לא היו כאלו. כך יצרו העות'מאנים חזון היסטורי לגבי עצמם, אשר ביאר והעניק לגיטימיות דתית ומוסרית לעליונותם <ref>Inalcik, Halil, Quataer t, Donald, Economic And Social History of the ottoman Empire 1300-1914, Cambridge University Press, 1994 </ref>. בתקופתו של באיזיט השני, עדיין מתועדת פעילות של ראזים, כאשר מצב הלוחמה הבלתי פוסק בין הראזים המוסלמים לשכירי חרב נוצריים החריף לעימות כולל בין השנים [[1492]] ל-[[1495]], כשהראזיםכששבטי ראזים יצאו לפשיטות לאורך נהרות הדנובה וה[[סאווה]], אל תוך הדוכסיות האוסטריות. וכן בשנת ב-[[1497]], ראזים עות'מאניים בשילוב עם כוחות מולדביים ופרשים [[טטרים]], פשטו לתוך פולין והחריבו חלקים ניכרים מהמחוזות [[פודוליה]] (היום ב[[אוקראינה]]) ו[[גליציה]].
פעילותם החצי עצמאית, הפריעה לניהול האימפריה וננקטו פעולות להטמעתם במסגרות הצבאיות והפוליטיות. הראזים ככוח צבאי פעיל, אינם מתועדים עוד, אחרי תקופת [[סולימאן הראשון]] <ref>Inalcik ,Halil ,The Ottoman Empire, The Classical Age 1300-1600, The Trinity Press, London, 1973 </ref>. יחד עם זאת, עד לפירוק האימפריה העות'מאנית, המשיכו העות'מאנים להעניק את התואר '''ראזי''', ללוחמים ותיקים, בעלי נסיון קרבי עשיר ושהפגינו גבורה בשדה הקרב, למשלכגון [[עות'מאן נורי פאשה]].
==הערות שוליים==
|
