חזקת ממון – הבדלי גרסאות
תוכן שנמחק תוכן שנוסף
אין תקציר עריכה |
אין תקציר עריכה |
||
שורה 3:
==מהות הכלל==
הדין "חזקת ממון", חזק יותר מהכלל [[המוציא מחבירו עליו הראיה]] המורכב על הסברא "מאן דכאיב ליה כאיבא אזיל לבי אסיא", והינו '''סברא''' פשוטה, שברור שזה שרוצה להוציא מחבירו כסף, הוא צריך להביא ראיה, למרות שהמצב עצמו הוא [[דררא דממונא|ספק במציאות]]. סברא זו, אינה יכולה להלחם עם [[חזקת הגוף]], מכיון שזו האחרונה '''מכריעה את הספק''' ואומרת שאין כאן ספק. לעומת זאת [[חזקת ממון]] '''נלחמת''' עם חזקת הגוף, בסברא אחרת האומרת שמה לך לומר "אל תוציא גוף מחזקתו" ההפך, "אל תוציא ממון מחזקתו".
==תפיסה==▼
אחד מהאופנים בהם החזקה מהווה עדיפות במקרה של ספק, הוא כאשר הספק הוא על חפץ מסוים, במקרה כזה מהווה אחיזתו של התופס בממון '''ראיה''' כי הממון הוא שלו, מכיון שאדם שאינו מוחזק ל[[גנב]] אין עלינו לחשוד אותו שגנב את החפץ, ומן הסתם החפץ הגיע לידו בהיתר, כל זמן שלא הוברר אחרת. כלל זה תקף רק בחפץ שאין כל הסתברות הגיונית אחרת להגעת החפץ לידו, אך חפץ שהדרך היא להשאיל אותו או להשכיר אותו, אין החזקתו מורה על בעלות, ולכן חפץ כזה אינו מקנה עדיפות למי שזה בחזקתו. גם בהמות וחיות שדרכן להסתובב בעיר בחופשיות ונכנסות מעצמן למקומות שאינן שלהם, החזקתן אינו מהוה הוכחה כי החפץ הוא של המחזיק, ולכן אין לו כל עדיפות.▼
כלל זה תקף דווקא כאשר הספק קיים על בעלות החפץ עצמו, ולא כאשר הדיון הוא על נושא צדדי, שכן אז אין החזקת החפץ מהווה כל ראיה. מקרה כזה נידון בגמרא, במי שמכר את שפחתו ובמהלך המכירה ילדה השפחה, ולא ידוע אם השפחה ילדה עוד ברשותו ובבעלותו של המוכר והוולד שייך למוכר, או שהלידה התרחשה כבר לאחר המכירה כאשר היא כבר היתה בבעלות הקונה, והוולד שייך לקונה. במקרה כזה, מי שמחזיק בוולד שעליו הספק, הוא זה שיזכה בו.▼
כלל זה מוסבר ב{{בבלי|בבא קמא|מו|ב}} ב[[סברא]] ידועה "מאן דכאיב ליה כאיבא אזיל לבי אסיא" (תרגום: מי שסובל מכאב הולך לבית רפואה), כלל המוסבר על ידי [[רבינו יהונתן]] במשל לאדם שנכנס ל[[רופא]] כדי להתרפא ללא כל הוכחה מצידו שהוא חולה. כך גם, אין לאדם לתבוע בבית המשפט שיפצו אותו, אם כלל לא ברור שהוא צודק, ולכן אדם המחזיק בחפץ לא ניתן להוציא ממנו את החפץ בבית הדין ללא ראיה ברורה.▼
==מוחזק (חזקה קמייתא) ==
שורה 20 ⟵ 13:
לפי שיטה זו של ה[[שיטה מקובצת]] המסבירה את הגמרא במסכת כתובות, נמצא כי בדין "חזקת ממון" יש גם את הדין "חקה קמייתא", האומר כי מכיון שהממון היה אצל המוחזק, יש לנו לדון כי גם עתה שלו הוא, עד שיתברר אחרת. לפי הגדרת ה[[מהרש"א]]{{הערה|1=[http://hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=14309&st=&pgnum=314 שם ע"ו ע"א].}} וה[[מהר"ם שיף]]{{הערה|שם ע"ב.}} חזקה זו שווה למעשה ל[[חזקת מרא קמא]], ולפי שיטתם כאשר אדם נתבע ממון מחבירו, יש לנתבע חזקת מרא קמא. לעומת זאת סבור [[החתם סופר]]{{הערה|בסוגיא שם.}}, כי אין לנתבע כל חזקה שבעולם מלבד הדין "תפוס", האומר ש[[המוציא מחבירו עליו הראיה|"מאן דכאיב ליה כאיבא אזיל לבי אסיא"]].
===כללים מסתעפים==
===חזקת מרא קמא===
חזקה נוספת במשפט העברי, היא הבעלות הראשונית על החפץ. דוגמא כזו היא במקרה שאדם [[חליפין|החליף]] עם חבירו שתי בהמות, אך לאחר המכירה התברר כי אחת מהבהמות אינה בחיים, ולא ידוע אם היא מתה כבר לפני ההחלפה וממילא ההחלפה היתה בטעות, או שהיא מתה לאחריה, במקרה כזה כל עוד לא יתברר הספק, בעל הבהמה החיה הוא זה שיקבל לרשותו את הבהמה החיה, ועל בעל הבהמה המתה להביא ראיה שבהמתו היתה בחיים בשעת ההחלפה{{הערה|{{בבלי|כתובות|עז|א}}}}.
חזקה זו היא מהחזקות החשובות ביותר במשפט העברי והיא מכריעה את [[חזקה דמעיקרא]] ולפי שיטת ה[[מהרש"ל]]{{הערה|ב{{בבלי|בבא מציעא|ק|א}}.}} אף את "חזקת ממון" הרגילה. לעומת זאת, ה[[מהרש"א]] וכן משמע בתוספות{{הערה|שם.}} משמע ש"חזקת ממון" אלימה יותר מחזקת מרא קמא, כלומר כאשר אדם [[המוציא מחבירו עליו הראיה|מוחזק בחפץ]], לא תכריע חזקת מרא קמא.
▲===תפיסה===
▲אחד מהאופנים בהם החזקה מהווה עדיפות במקרה של ספק, הוא כאשר הספק הוא על חפץ מסוים, במקרה כזה מהווה אחיזתו של התופס בממון '''ראיה''' כי הממון הוא שלו, מכיון שאדם שאינו מוחזק ל[[גנב]] אין עלינו לחשוד אותו שגנב את החפץ, ומן הסתם החפץ הגיע לידו בהיתר, כל זמן שלא הוברר אחרת. כלל זה תקף רק בחפץ שאין כל הסתברות הגיונית אחרת להגעת החפץ לידו, אך חפץ שהדרך היא להשאיל אותו או להשכיר אותו, אין החזקתו מורה על בעלות, ולכן חפץ כזה אינו מקנה עדיפות למי שזה בחזקתו. גם בהמות וחיות שדרכן להסתובב בעיר בחופשיות ונכנסות מעצמן למקומות שאינן שלהם, החזקתן אינו מהוה הוכחה כי החפץ הוא של המחזיק, ולכן אין לו כל עדיפות.
▲כלל זה תקף דווקא כאשר הספק קיים על בעלות החפץ עצמו, ולא כאשר הדיון הוא על נושא צדדי, שכן אז אין החזקת החפץ מהווה כל ראיה. מקרה כזה נידון בגמרא, במי שמכר את שפחתו ובמהלך המכירה ילדה השפחה, ולא ידוע אם השפחה ילדה עוד ברשותו ובבעלותו של המוכר והוולד שייך למוכר, או שהלידה התרחשה כבר לאחר המכירה כאשר היא כבר היתה בבעלות הקונה, והוולד שייך לקונה. במקרה כזה, מי שמחזיק בוולד שעליו הספק, הוא זה שיזכה בו.
▲כלל זה מוסבר ב{{בבלי|בבא קמא|מו|ב}} ב[[סברא]] ידועה "מאן דכאיב ליה כאיבא אזיל לבי אסיא" (תרגום: מי שסובל מכאב הולך לבית רפואה), כלל המוסבר על ידי [[רבינו יהונתן]] במשל לאדם שנכנס ל[[רופא]] כדי להתרפא ללא כל הוכחה מצידו שהוא חולה. כך גם, אין לאדם לתבוע בבית המשפט שיפצו אותו, אם כלל לא ברור שהוא צודק, ולכן אדם המחזיק בחפץ לא ניתן להוציא ממנו את החפץ בבית הדין ללא ראיה ברורה.
{{ערך מורחב|תפיסה (משפט עברי)}}
==ראו גם==
* [[טענת קים לי]]
| |||