משפט בין-לאומי פרטי – הבדלי גרסאות

:"{{ציטוט|מרכאות=כן|תוכן=תארו לכם חוזה שנחתם בין חברה שווייצרית לחברה צרפתית. החוזה נחתם בגרמניה ומבוצע באנגליה. החוזה הופר, והשווייצרים תובעים את הצרפתים בגרמניה. לפי הדין הגרמני, דנים בעניין לפי החוק של מקום ביצוע החוזה - אנגליה. לפי הדין האנגלי, הדין החל הוא דין מקום מושב הנתבע - צרפת. לפי הדין הצרפתי דנים לפי החוק של מקום חתימת החוזה - גרמניה. וחוזר חלילה. הבנתם ? לא נורא אם לא. יש על זה מיליון פסקי דין בצרפתית" (|מקור='''עפולה, רחוב האופרה 3''', זמורה ביתן)}}

כללי המשפט הבינלאומי הפרטי הישראלי נקבעו בחקיקה הישראלית ובפסיקה. החוקים המתייחסים לנושא הם בעיקר "[[חוק אכיפת פסקי חוץ]]" – 1958, וכן סעיפים שונים ב[[חוק הירושה]], [[חוק האימוץ]], [[חוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות]], ו[[חוק השטרות]].

כעיקרון, סמכותו של בית משפט אינה משתרעת על כל האנשים והמקרים, וגם אם הם ממוקמים טריטוריאלית בישראל אין משמעות הדבר שלבית המשפט המקומי (בית המשפט דהכא) סמכות עליהם. במדינת [[ישראל]] (בדומה ל[[אנגליה]]) חל עיקרון סמכות השיפוט הנרכשת מכוח המצאה לנתבע של הזמנה לדין. משמעות הדבר היא כי די בנוכחות ארעית של נתבע זר בישראל, מרגע שהומצא לו כתב בי דין, רכש בית המשפט הישראלי סמכות עליו. כמו כן, תקנה 500 ל[[תקנות סדר הדין האזרחי]] מונה רשימה של מקרים בהם יש לבית המשפט שיקול דעת באשר לאפשר המצאה אף מחוץ לתחום הטריטוריאלי.