טומאת מת – הבדלי גרסאות
תוכן שנמחק תוכן שנוסף
מ תיקון קישור |
מהערך טומאת נבלות (במקור מטומאה וטהרה) |
||
שורה 1:
'''טומאת מת''' ב[[הלכה]] היא אחד מסוגי ה[[טומאה]], הבאה על ידי גופת אדם מת.
==פירוט ההלכות==
'''אדם שמת''' מטמא את כל הנוגע בו או נושא (מרים או מזיז) אותו, בין אם המת היה איש או אישה, גוי או יהודי, גדול או קטן, ואפילו עובר (שהריונו נמשך לפחות ארבעים יום)<ref>משנה מסכת אהלות פרק יח משנה ז</ref>. קיים אופן נוסף בו המת מטמא את השוהים בקרבתו, והוא [[טומאת אהל]], כאשר האדם נמצא עם המת תחת אותה קורת גג (ראו להלן: דרכי ההיטמאות). לגבי טומאת אהל ישנה מחלוקת [[תנאים]] ו[[ראשונים]], האם היא קיימת רק במת יהודי או גם במת גוי<ref>בתלמוד בבלי מסכת יבמות דף סא עמוד א נאמר, שלדעת [[רבי שמעון בן יוחאי]] גוי אינו מטמא באהל, וחכמים חולקים עליו. הרמב"ם בהלכות טומאת מת פרק א הלכה יג פסק כרשב"י, ואילו ה[[תוספות]] ביבמות שם פסקו כחכמים.</ref>.
לא רק גופת מת שלמה מטמאת, אלא גם חלקים מסוימים מן המת: [[כזית]] מבשרו. אבר שלם (הכולל בשר, גיד, ועצם) גם אם אין בו כזית (למשל - אחד מפרקי האצבעות). עצמות שמייצגות את האדם בכללו, כדוגמת: גולגולת או שידרה. [[רביעית]] מדם המת. עצמות קטנות, החל מגודל שעורה ומעלה (כס"מ אחד), מטמאות טומאה קלה יותר: רק לנוגע בהם או נושא אותם, אך לא בטומאת אהל (ראה להלן: דרכי ההיטמאות)<ref>משנה מסכת אהלות פרק ב משניות א-ג, ושם הגדרות מפורטות יותר על האברים והעצמות המטמאים.</ref>. גם '''אבר שנחתך מאדם חי''' נחשב כאבר מן המת, ומטמא כמותו<ref>משנה מסכת עדויות פרק ו משנה ב</ref>.
גם '''קברו של המת''' מטמא את הנוגע בו או מאהיל עליו, גם אם לא האהיל מעל גופת המת שבתוכו<ref>במדבר יט, טז. רמב"ם, משנה תורה, הלכות טומאת מת, פרק ב הלכה טו.</ref>.
==טומאת אוהלים==
{{ערך מורחב|ערך=[[אוהל (הלכה)]]|אוהל}}
טומאה נוספת הנובעת מן המת היא '''טומאת אוהלים''': אהל עראי שנמצא בו מת - נעשה בעצמו "אב הטומאה"<ref>במדבר יט, יח: "והיזה על האהל ועל כל הכלים", כלומר שגם האהל עצמו נטמא. לעומת זאת, בית קבע שהמת נמצא בו - אינו נטמא, אלא רק אנשים וחפצים שנמצאים בו טמאים. בעניין זה יש להבדיל בין המושג "טומאת [[אוהל (הלכה)|אהל]]", שפירושו שהמת מעביר טומאה לכל מי שנמצא איתו תחת אותה קורת גג (ראו להלן: דרכי ההיטמאות) לבין המושג "טומאת אוהלים", שהתייחד לדין זה שהאוהל עצמו נטמא. על כך אומרת המשנה המפורסמת (מסכת שבת פרק ב משנה ג, שנאמרת בהרבה מקהילות ישראל ב[[קבלת שבת]]): "כל היוצא מן העץ אינו מיטמא טומאת אוהלים אלא פשתן", כלומר: כל חומר מן הצומח שעושים ממנו מבנה - דינו כבית קבע, שאינו נטמא בעצמו אלא רק מעביר את הטומאה למה שבתוכו, פרט לפשתן, שגם הוא עצמו נטמא.</ref>.
כל הטומאות הללו נמשכות שבעה ימים מיום הנגיעה במת ("טומאת שבעה"), ובמהלך שבעת הימים יש להזות על הטמא מ[[אפר פרה אדומה]]<ref name="הערה_ה">במדבר יט, יט</ref> (ראו להלן: דרכי ההיטהרות מטומאה).
אדם וכלים (פרט לכלי חרס) שנוגעים במת נקראים '''טמא מת''' ונעשים בעצמם "אב הטומאה", המטמא אדם וכלים<ref>משנה מסכת כלים פרק א משנה א</ref>, ולפיכך המת נקרא "אבי אבות הטומאה"<ref>כינוי זה אינו מופיע בדברי [[חז"ל]], אלא לראשונה בפירוש [[רש"י]], כגון בבמדבר יט, כב (אין פירוש הדבר שדברי רש"י שנויים במחלוקת, אלא שהוא יצר לראשונה את המינוח הזה לבטא דין המוסכם על הכל). במקרים מסוימים גם הכלי הנוגע במת נעשה "אבי אבות הטומאה", ודין זה נקרא "חרב הרי הוא כחלל". קיימת מחלוקת ב[[ראשונים]] בפרטי דין זה: האם מדובר על כלי מתכת בלבד (רש"י בפסחים יד, ב) או על כל הכלים פרט לכלי חרס (רמב"ם הלכות טומאת מת פרק ה הלכה ג). מחלוקת נוספת, מהם הדרכים בהם ה"חרב" מטמאת: האם רק במגע (רמב"ם שם הלכה יג) או גם במשא ([[רמב"ן]] בבמדבר יט, טז), או אפילו באהל ([[תוספות]] נזיר נד ע"ב ד"ה תא שמע). הדעה המקובלת בנושא זה, שהכלי שנטמא מן המת מטמא כמת אפילו לאחר שנפרד מן המת. במאמר חדשני ומעורר פולמוס שהתפרסם בבטאון 'מעלין בקודש' (גליונות טו-יז) נטען, שעל פי מקורות [[חז"ל]] הכלי שנגע במת מטמא כמת רק בעודו צמוד למת, ואילו לאחר שפרש מן המת - הרי הוא אב הטומאה רגיל, ולא "אבי אבות הטומאה".</ref>.
==הערות שוליים==
{{הערות שוליים}}
[[קטגוריה:טומאה וטהרה]]
| |||