ונוס השחורה

ונוס השחורה
Venus Noire
	כרזת הסרט
בימוי	עבדלטיף קשיש
הופק בידי	שארל ז'יליבר; נתנאל קרמיץ; מרן קרמיץ
תסריט	עבדלטיף קשיש
שחקנים ראשיים	יהימה טורס; אוליבייה גורמה
צילום	לובומיר בקצ'ב
מדינה	צרפת
חברת הפקה	MK2
חברה מפיצה	Lucky Red Distribuzione, נטפליקס
שיטת הפצה	וידאו על פי דרישה
הקרנת בכורה	8 בספטמבר 2010
משך הקרנה	166 דקות
שפת הסרט	אנגלית; צרפתית; אפריקאנס
סוגה	סרט ביוגרפי
	www.mk2.com/venusnoire/
	דף הסרט ב־IMDb

ונוס השחורה (בצרפתית: Vénus Noire) הוא סרט דרמה צרפתי משנת 2009 בבימויו של עבד אל לטיף קשיש. הוא מבוסס על חייה של שרה בארטמן, אישה קויקואית אשר בתחילת המאה ה-19 הוצגה לראווה באירופה במופעי בידור, תחת השם "ונוס ההוטנטוטית".^[1] הסרט היה מועמד לפרס אריה הזהב בפסטיבל הסרטים הבינלאומי ה-67 בוונציה,^[2] שם הוענק לו פרס שוויון ההזדמנויות.^[3]

עלילה עריכה

הסרט פותח בפריז, בשנת 1817, באקדמיה המלכותית לרפואה. חוקר הטבע המהולל, ז'ורז' קיווייה, מצהיר: "מעולם לא ראיתי גולגולת אנושית הדומה כל כך לזו של קוף אדם". הוא עומד בסמוך לפסל גבס בדמות אישה אפריקאית, וסביבו רישומים של גופה ואברי מינה של אותה אישה. הוא מעביר צנצנת ובה איברי מינה המשומרים בין היושבים, ומצהיר כי האישה - הבעלת עכוז ופות מוגדלים - מייצגת את החוליה החסרה בין הקוף לאדם.

קפיצה אחורה ללונדון, שנת 1810. מופע פריק שואו בו מתנוסס שלט ענק המזמין את הצופים לראות את "ונוס ההוטנטוטית". במופע, שרה בארטמן, אישה קויקואית, לבושה בגד גוף המדמה עירום ולכודה בכלוב על הבמה, וה"מפעיל" שלה, הנדריק סייזר, משחרר אותה מתגרה בה ובקהל, מדגים את שיטות האילוף שלה, בעוד שרה - המכונה סארקי, ולפעמים סארטי - נוהמת ומפחידה את הצופים. בסוף המופע, סייזר מזמין את הצופים להתקרב ולגעת באחוריים השופעים של שרה, ולבדוק שהם אמיתיים.

בדירתם, סארקי לבושה בלבוש אירופאי של התקופה, מעשנת סיגר ומטביעה יגונה באלכוהול. סייזר מעודד אותה שהוא יהפוך אותה לאישה עשירה, ושהיא תמשיך להופיע עוד קצת ועוד קצת ואז תהיה משוחררת. במופעים הבאים, סארקי מביעה פחות רצון לשחק את ה"פראית", ומדגימה את כשרונותיה המוזיקליים, בניגון על קורה (כלי מיתר אפריקאי). סייזר מתפרץ עליה שהיא בוגדת בו ומביישת אותו, כי היא לא נכנעת לרצונותיו לגבי המופע.

באחד המופעים נכחו נציגים מתנגדי עבדות של המכון האפריקאי, ובעקבות מה שראו, דיווחו לרשויות, שהביאו תביעה נגד סייזר על כך שהוא מחזיק בה נגד רצונה ומאלץ אותה למופע משפיל ומיני. במשפט, סארקי מעידה שהיא חלק ממופע ואינה תחת אילוץ, ולמרות ההתנגדויות הנחרצות של אנשי המכון, הסבורים שגם העדות שלה מאולצת, התביעה מבוטלת.

כדי להימלט מהסקנדל שנוצר בעקבות המשפט, סייזר לוקח את סארקי לצרפת, ובעזרתו של ראו, מאלף חיות וסרסור מקומי, מציג את סארקי כקוריוז במסיבות של בני אצולה. לראו אין את מערכת היחסים הארוכה שיש לסייזר עם סארקי, שכוללת את זה שסארקי עבדה בבית משפחתו והייתה המיינקת של שני ילדיו - והוא מתייחס אליה כחיה, אונס אותה, ומשפיל אותה מינית במסיבות. סייזר רואה את מה שקורה, אך העניין האמיתי שלו הוא בכסף, והוא אינו פועל לטובתה של סארקי.

כשפונה חוקר הטבע קיווייה אל סייזר בשם האקדמיה לרפואה, ומבקש לבדוק את סארקי ולבצע בה מדידות, סייזר פוקד על סארקי לשתף פעולה, ומשאיר אותה עם המדענים במכון. אלה מציירים אותה ואת איבריה, מודדים את גולגולתה ואת עכוזה, ומדברים עליה כאילו אין היא בחדר. הם מגלים עניין רב בגודל אחוריה, ומצליחים להבין ממנה שהשומן נצבר שם לאחר שילדה, וקיווייה מצהיר שהדבר דומה למה שקורה אצל קופים. כשמבקשים המדענים לבחון את אברי מינה, סארקי מתנגדת, ומסרבת להוריד את הסינר שמכסה את אזור חלציה. סארקי דוברת אך מעט צרפתית, והמדענים אך מעט אנגלית, כך שהתקשורת ביניהם כמעט אפסית. המדענים זורקים מטבעות כסף לכיוונה של סארקי כדי לעודד אותה להתפשט, וכשזה לא עובד, מנסים להפשיטה בכוח. היא בורחת מהמכון, אך כשהיא חוזרת הביתה, סייזר מכה אותה ומכנה אותה בוגדת מכיוון שלא יקבל את כספו ואישור שהיה. הוא משאיר אותה בידי ראו תמורת סכום כסף.

המופעים של ראו, בינתיים, נהיו פופולריים מאוד, והפריזאים הוקסמו מסארקי, שהוצגה להם כנסיכה אפריקאית, ולמרות שבמופעים אלו היא כן זכתה לפחות להראות את כישוריה המוזיקליים, המופעים גם נהיו יותר ויותר מיניים - בגדיה צומצמו, והיא גם הוצעה לבאי המסיבה כסוסה לרכב עליה. ערב אחד, ראו הסלים עד מאוד את האווירה המינית - עודד את האורחים להתגפף, להתפשט חלקית, ואף הוציא דילדו ואילץ את סארקי לאכול ממנו עינב כאשר היא על ברכיה, בסימולציה לאקט מיני. האורחים התלהטו, ובסוף המופע, ראו אילץ את סארקי לשכב על גבה ולפשק רגליה, והזמין את כולם להתקרב, לגעת, ו"לענג" אותה. דמעות החלו לזלוג מעיניה של סארקי, ובתחילה האורחים לא שמו לב מרוב התלהבותם, אך כשמישהו הצהיר, "היא בוכה!", ראו ניסה לשכנע אותם שזה מרוב תשוקה. אך לאט-לאט האורחים מבינים שאין היא באמת מסכימה לאקטים המבוצעים בה, ומתרחקים. ראו צועק על סארקי שהיא עושה לה בושות, ומושך אותה בטלטלות ובמכות מהמקום כאשר האורחים מסיטים מבטיהם, ורק גבר אחד מושיט לה יד כאילו לעזרה, אך בידיעה שאין בכוונתו באמת לעזור, הוא משמיט ידו ומשפיל מבטו.

ראו מפקיד את סארקי בבית זונות שהוא מקושר אליו, והיא הופכת לזונה בניגוד לרצונה. בריאותה מתדרדרת, והיא לוקה בשיעול כרוני. בבדיקה שגרתית למחלות מין אצל הזונות, מתגלה אצל סארקי זיהום, ותוך זמן קצר היא מתה, לא ברור מאיזו מחלה. גופתה נמסרת - בתמורה לסכום כסף נכבד - לאותה אקדמיה לרפואה, שם יוצקים אותה לתבנית גבס ויוצרים פסל בדמותה, חותכים ומבתרים את גופתה, מודדים ומציירים, וכל זאת בתיאורים סמי-פורנוגרפיים, כאשר ברור שההתייחסות אליה היא כחפץ, ולא כאדם, דבר הניכר בכך שבכל התהליכים הניתוחיים שבוצעו בגופתה, לא טרחו לבדוק את סיבת מותה.

הסרט מסתיים בקטעי וידאו תיעודיים לגבי ההחזרה של שרידיה של סארקי לדרום אפריקה בשנת 2002, לאחר עשרות שנים של בקשות, דרישות ומשא ומתן מול צרפת. הקטעים מראים את הטקסים לכבוד הגעתה של סארקי חזרה למולדתה, שנערכו במסגרת יום האישה של דרום אפריקה, וכוללים חלק מנאום של ראש ממשלת דרום אפריקה דאז, תאבו מבקי, שהכריז על קברה כעל אנדרטה לאומית.