מרבו אפריקני
מרבו אפריקני (שם מדעי: Leptoptilos crumeniferus), מין עוף גדול, אוכל נבלות, בסוג מרבו שבמשפחת החסידתיים. המרבו האפריקני מצוי ומתרבה באפריקה שמדרום לסהרה, בבתי גידול צחיחים ולחים כאחד, לעיתים תכופות בסמוך לריכוזי התיישבות אנושיים ובפרט אתרי אשפה. המרבו הוא מזדמן נדיר ביותר בישראל[2].
 מרבו אפריקני
| |
|---|---|
.jpg)
| |
| מצב שימור | |
 | |
| מיון מדעי | |
| ממלכה: | בעלי חיים |
| מערכה: | מיתרניים |
| על־מחלקה: | בעלי ארבע רגליים |
| מחלקה: | עופות |
| סדרה: | חסידאים |
| משפחה: | חסידתיים |
| סוג: | מרבו |
| מין: | מרבו אפריקני |
| שם מדעי | |
 Leptoptilos crumeniferusלסון, 1831 | |
| תחום תפוצה | |
| |
| |
תיאור עריכה
המרובו הוא עוף מסיבי, אחד מהכבדים ביותר בסדרת החסידאים, ופרטים גדולים מגיעים לאורך 152 סנטימטרים ולמשקל של 9 קילוגרמים; המשקל האופייני הוא 4.5–8 קילוגרמים והאורך האופייני 120-130 סנטימטרים[3]. המרבו מתאפיין במוטת-כנפיים גבוהה במיוחד: תועד פרט בעל מוטת-כנפיים של 3.19 מטרים - מוטת הכנפיים הגדולה ביותר אחרי קונדור האנדים ואלבטרוס נודד; מוטת הכנפיים האופיינית היא 225–287 סנטימטרים. אצל המרבו קיימת דו צורתיות זוויגית המתבטא בכך שהנקבות קטנות מן הזכרים. אורך המקור 26.4-35 סנטימטרים[4][5]. בניגוד לרוב החסידות, המרבו עף עם הצוואר מעוקל לאחור, בדומה למעוף האנפתיים.
המרבו קל לזיהוי בשל ממדי-גופו, ראשו הקירח, גב וכנפיים שחורים ורגליים וחלק קדמי לבן, כפל עור גדול מתחת למקור ו"צווארון" של נוצות סביב הצוואר. הזכרים והנקבות דומים במראה החיצוני (מלבד השוני בממדים), ופרטים צעירים מאופיינים בצבע נוצות חם ובמקור קטן יותר. המרבו מגיע לבגרות בסביבות גיל 4 שנים.
תוחלת-החיים 25 שנה בטבע ו-31 שנה בגני חיות[2].
התנהגות עריכה
בדומה לרוב החסידות, המרבו האפריקני הוא עוף חברתי המקנן במושבה. בעונה היבשה האפריקנית, אז המזון נעשה זמין יותר עם התייבשות בריכות-המים, המרבו מקנן על עץ ומטיל 2-3 ביצים. כיתר מיני החסידות הוא אינו רועש ומשמיע מגוון קולות, אך בעונת החיזור הזכרים משמיעים קול רשרוש באמצעות המקור כחלק ממצגי החיזור וכן משתמשים בשק העור על הצוואר להשמעת קולות נוספים.
תזונה עריכה
תזונתו של המרבו מתבססת בעיקר על אכילת-נבלות, וצווארו וראשו נטולי-הנוצות — בדומה לצוואר הנשר, שהמרבו ניזון לצדו לעיתים מזומנות — אדפטציה שמקלה על הנבירה בפגר. צוואר וראש לא מנוצים מתלכלכים פחות מדם ובשר בעת פעולה זו. כאוכל נבלות, למרבו תפקיד אקולוגי חשוב בסילוק פגרים שהיו יכולים לגרום להתפרצות מחלות.
המרבו האפריקני, עוף גדול-ממדים, אמנם ניזון בעיקר מפגרים, שאריות וצואה אך בהיותו סתגלן יאכל כמעט כל בעל חיים שביכולתו לבלוע. לעיתים הוא טורף עופות שונים, ובכללם גוזלי שתאי, יוניים, שקנאי, אפרוחי קורמורנים ואף פלמינגו — בייחוד פרטים חולים או זקנים. בעונת הקינון הם מתקיימים בעיקר על בעלי חיים קטנים כמו צפרדעים, חרקים, דגים, יונקים קטנים וזוחלים כמו תנינים צעירים וביצי תנינים, כיוון שזהו המזון שצורכים הגוזלים. למרות שידוע שהמרבו האפריקני ניזון לעיתים ממזון בשלבי ריקבון שונים, הוא שוטף לפעמים את מזונו במים כדי להסיר שאריות אדמה[6]. כאשר הוא ניזון מפגרים, המרבו אוכל לעיתים לצד או לאחר הנשרים, המצוידים במקורים מעוקלים המותאמים בצורה טובה יותר לקריעת עור הפגר וביתור הבשר[7].
בחלקים נרחבים של אפריקה תזונת המרבו נעשית תלויה יותר ויותר באשפה שמשאירים בני-אדם, וניתן למצוא מאות עופות מחוץ לאזורים עירוניים, סביב מזבלות ומצבורי אשפה, ומרבו אפריקני שניזונים מאשפה נצפו אוכלים כמעט כל פרט שביכולתם לבלוע, כולל נעליים וחלקי מתכת. ידוע שמרבו שהתרגל להתקיים על אשפה אנושית מתנהג בתוקפנות כאשר המזון נמנע ממנו, ובכמה מקרים הם הרגו ילדים שהטרידו אותם[7].
קישורים חיצוניים עריכה
- מרבו אפריקני, באתר ITIS (באנגלית)
- מרבו אפריקני, באתר NCBI (באנגלית)
- מרבו אפריקני, באתר Animal Diversity Web (באנגלית)
- מרבו אפריקני, בבסיס הנתונים ARKive (באנגלית)
- מרבו אפריקני, באתר GBIF (באנגלית)
- מרבו אפריקני, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
- מרבו אפריקני, באתר הספארי ברמת-גן
- מרבו, באטלס עופות אפריקה הדרומית
הערות שוליים עריכה
- ^ מרבו אפריקני באתר הרשימה האדומה של IUCN
- ^ 1 2 מרבו אפריקני, באתר הספארי ברמת גן
- ^ The Encyclopedia of Birds, Marabou Stork, [1]
- ^ Hancock, Kushlan & Kahl, Storks, Ibises, and Spoonbills of the World. Academic Press (1992), ISBN 978-0-12-322730-0
- ^ Carwardine, Animal Records (Natural History Museum). Sterling (2008), ISBN 978-1-4027-5623-8
- ^ Seibt, U. and Wickler, W. (1978). "Marabou Storks Wash Dung Beetles". Zeitschrift für Tierpsychologie 46: 324–327. DOI:10.1111/j.1439-0310.1978.tb01453.x.
- ^ 1 2 Hancock & Kushan, Storks, Ibises and Spoonbills of the World. Princeton University Press (1992), ISBN 978-0-12-322730-0