מילה מילייה
מילה מילייה (באיטלקית: Mille Miglia, מתורגם כ"מרוץ אלף המיילים") הוא מרוץ סיבולת שהתקיים בכבישי איטליה 24 פעמים בין השנים 1927 ו-1957. במרוץ השתתפו יצרנים דוגמת אלפא רומיאו, ב.מ.וו, מזארטי, מרצדס-בנץ, פורשה ופרארי. כחמישה מיליון צופים צפו בתחרות[1].
 | |
 | |
| ענף | מרוץ מכוניות |
|---|---|
| תאריך ייסוד | 1927 |
| תאריך פירוק | 1957 |
| תקופת התחרות |
1927–1957 (כ־30 שנה)  |
| מדינות משתתפות |
 איטליה |
| הכי הרבה זכיות |
נהגים: קלמנטה ביונדטי (4) יצרנים: אלפא רומיאו (11) |
  | |
בין השנים 1953 ו-1957 היה המרוץ חלק מאליפות העולם למכוניות ספורט. בשנת 1977 חודש המרוץ כראלי המיועד למכוניות אספנות. ההשתתפות במרוץ המחודש מוגבלת רק לרכבים שהשתתפו באחד או יותר מהמרוצים המקוריים.
סדר הרכבים עריכה
בתחרויות ראלי מודרניות מקובל שהרכבים מוזנקים אחד אחרי השני בהפרש של דקה, כאשר המכוניות המהירות יותר מוזנקות ראשונות. במילה מילייה סדר ההזנקה היה הפוך והמכוניות האיטיות יותר הוזנקו ראשונות. הדבר סייע למארגנים לצמצם את הזמן בו המרשלים היו בתפקיד וכמו כן צמצם את משך הזמן בו נסגרו כבישים לצורך התחרות.
משנת 1949 מספור הרכבים נעשה בהתאם לשעה שבו הוזנקו הרכבים למרוץ. לדוגמה: בשנת 1955 הוזנק סטרלינג מוס למרוץ מברשה בשעה 7:22, כאשר רכב המרצדס בו נהג נשא את המספר 722.
השנים הראשונות עריכה
המרוץ נוסד על ידי איימו מאג'י ופרנקו מצוטי, כתגובה להעברת הגרנד פרי האיטלקי מברשה למונצה. המסלול מברשה לרומא תוכנן בצורת הספרה 8 ונמשך על פני 1,500 קילומטרים, שהם 1,000 מיל רומי. המרוץ הראשון הוזנק ב-26 במרץ 1927 בהשתתפות 77 רכבים, נהוגים כולם בידי נהגים איטלקים. 51 רכבים הגיעו לקו הסיום. ההשתתפות במרוץ הוגבלה למכוניות מייצור סדרתי והמשתתפים נדרשו לשלם דמי השתתפות של לירה אחת. ג'וזפה מוראנדי, מנצח המרוץ, השלים את המסלול בזמן של עשרים ואחת שעות וחמש דקות, כשהוא נוהג ברכב מסוג OM. OM, היצרנית האיטלקית שמושבה בברשה, זכתה בכל שלושת המקומות הראשונים[2].
טציו נובולארי ניצח את המרוץ של שנת 1930, כשהוא נוהג באלפא רומיאו C6. לאורך מרבית המרוץ היה נובולארי במקום השני, אחרי אקילה וארצי, חברו לקבוצה. באור העמום של שעות הבוקר המוקדמות, הוא נסע אחרי וארצי כשאורות מכוניתו כבויים, ולכן לא נראה במראות הרכב שלפניו. אחר כך ניצל נובולארי את הכביש הישר בכניסה לעיר ברשה על מנת לבצע את העקיפה על וארצי. אחריה הדליק את אורות הרכב ושמר על ההובלה עד לסיום המרוץ[3].
לאורך מרבית השנים ניצחו במרוץ נהגים איטלקים, רק 3 פעמים היו המנצחים זרים. רודולוף קרקסיולה הגרמני היה המנצח הלא-איטלקי הראשון, כשניצח את המרוץ של שנת 1931 ביחד עם שותפו ויליאם סבסטיאן. קרקסיולה, שנהג במרצדס-בנץ SSK היה הראשון שסיים את המרוץ במהירות ממוצעת של למעלה מ-100 קמ"ש[2]. בשל המשבר הכלכלי ששרר בגרמניה באותן השנים לא זכה לתמיכה מרובה מצד חברת מרצדס-בנץ. הוא לא הצליח לגייס מפסיק אנשים על מנת לאייש את כל עמדות הטיפול לאורך המסלול. צוות המכונאים המצומצם שעמד לרשותו נאלץ לעבור בין נקודות שונות, תוך כדי מציאת קיצורי דרך על מנת להגיע בזמן לנקודות המפגש.
תאונת דרכים במהלך המרוץ של 1938 בה נהרגו מספר צופים הובילה את בניטו מוסוליני לאסור על קיום המרוץ בשנה לאחר מכן. המרוץ חודש בשנת 1940, בעיצומה של מלחמת העולם השנייה. באותה שנה התקיים המרוץ במסלול מקוצר באורך 100 קילומטר, אותו הקיפו המשתתפים 9 פעמים. במרוץ זה השתתף לראשונה דגם הטיפו 815, הרכב הראשון שיוצר על ידי חברת AAC (ראשי תיבות של Auto Avio Costruzioni) בבעלותו של אנצו פרארי.
לאחר מלחמת העולם השנייה עריכה
נהגים איטלקים המשיכו להוביל את המרוץ גם בשנים לאחר סיום המלחמה וניצחו את שמונת המרוצים הבאים. בשנת 1952 הצליחו צמד הנהגים קרל קלינג והנס קלנק לסיים במקום השני כשהם נוהגים במרצדס-בנץ 300SL "כנפי השחף". במהלך שנות החמישים היו עוד מספר נהגים לא-איטלקיים שהצליחו לסיים על הפודיום ביניהם חואן מנואל פנג'יו, פיטר קולינס וולפגנג פון-טריפס.
בשנת 1954 התחרה הנס הרמן במרוץ, כשהוא נוהג בפורשה 550 ספיידר. באחד מקטעי הדרך התקרב למעבר של מסילת רכבת, רגעים ספורים לפני שעברה בו הרכבת המהירה לרומא. הרמן החליט שלא לבלום, האיץ מתחת למחסום שהחל לרדת ועבר את המסילה שניות ספורות לפני שהרכבת עברה במקום. שנה לאחר מכן התחרה שוב, הפעם כחלק מקבוצת מרצדס-בנץ. החברה הגרמנית השקיעה מאמצים רבים ושלחה מספר רכבים מדגם 300 SLR. הרמן נאלץ לנטוש את המרוץ בעקבות בעיה בבלמים. מנואל פנג'יו התחרה במרצדס נוספת, כשהוא מתעקש לנהוג בעצמו ללא עזרה של נהג משנה. סטירלינג מוס, נהגה השלישי של מרצדס, ניצח את המרוץ כשהוא קובע שיא חדש של מהירות ממוצעת - 157.65 קמ"ש[4].
שתי תאונות קטלניות שאירעו במהלך המרוץ של שנת 1957 הביאו לביטולו של המרוץ. התאונה הראשונה התרחשה כ-70 ק"מ לפני העיר ברשה. אלפונסו דה-פורטגו, נהגה של קבוצת פרארי, נהג בפרארי 335S, כאשר אחד מצמיגי הרכב התפוצץ. כתוצאה מהפיצוץ נכנס הרכב לסחרור וסטה לתוך קהל הצופים. דה-פורטגו ואדמונד נלסון, נהג המשנה שלו נהרגו מעוצמת הפגיעה. בנוסף, נהרגו תשעה צופים, בהם חמישה ילדים[5]. בתאונה נוספת, שהתרחשה בסמיכות לקו הסיום, נהרג יוזף גוטגנס, נהגה של קבוצת טריומף.
לאורך שנות המרוץ נהרגו כתוצאה מתאונות 56 בני אדם[6]. צמד התאונות הקטלניות ומספר ההרוגים הגדול הוביל להחלטה הסופית על הפסקת קיומה של התחרות.
לאחר הפסקת המרוץ עריכה
בארבע השנים לאחר הפסקת המרוץ התקיים אירוע במתווה המסלול המקורי, אך הנסיעה בו נעשתה תוך שמירה על הגבלת המהירות החוקית לאורך הדרך. מאז שנת 1977 מתקיים מדי שנה אירוע המיועד למכוניות אספנות. ההשתתפות במרוץ המחודש מוגבלת רק לרכבים שהשתתפו באחד או יותר מהמרוצים המקוריים[7].
בשנת 2004 נפתח בברשה מוזיאון המילה מילייה המנציח את המרוצים השונים וכולל רפליקות רבות של רכבים שלקחו חלק במרוצים המקוריים.
קישורים חיצוניים עריכה
- ההיסטוריה של מילה מילייה באתר GrandprixHistory.org
- מוזיאון מילה מילייה בברשה
- מילה מילייה, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
הערות שוליים עריכה
- ^ 1955 Mille Miglia: The Most Epic Drive. Ever., Motor Trend, 12 October 2012
- ^ 1 2 Tausend Meilen rasende Nostalgie , 11 May 2006 (בגרמנית)
- ^ Mille Miglia 1930
- ^ 1955 Mille Miglia: The Most Epic Drive. Ever, MotorTrendd, 12 October 2012
- ^ The playboy who became a Ferrari racing driver, Forix.autsport.com
- ^ "Car and truck fatalities by circuit
- ^ רמי גלבוע, מהיר ואצילי. מרוץ מילה מילייה, איטליה, אתר סיגאר