טריומף (כלי רכב)
חברת טריומף למכוניות (באנגלית: Triumph Motor Company) הייתה חברה אנגלית לייצור כלי תחבורה אשר פעלה במאה ה-19 וה-20.
 | |
.jpg) | |
| נתונים כלליים | |
|---|---|
| תקופת הפעילות |
1885–1984 (כ־99 שנים)  |
| חברת אם |
בריטיש ליילנד |
| מיקום המטה |
קובנטרי |
| ענפי תעשייה |
תעשיית הרכב |
| מוצרים עיקריים |
מכונית |
  | |
החברה נוסדה ב-1885 כאשר זיגפריד בטמן ומוריס שולט הקימו את חברת "בטמן ושות'" ומכרו אופניים בשם "טריומף" ממפעלם בלונדון, שעבר מאוחר יותר לקובנטרי.
היסטוריה עריכה
אופנועי טריומף עריכה
בשנת 1902 החלה החברה לייצר החברה אופנועים במפעלה ברחוב מאץ' פארק. בתחילה צוידו האופנועים במנועים שנקנו מחברות אחרות, אך ההצלחה המסחרית שלהם איפשרה פיתוח מנועים עצמי ובשנת 1907 נפתח מפעל חדש לשם ייצורם. רוב האופנועים שיוצרו היו מדגם טריומף מודל H בן 550 סמ"ק שהיה בשימוש הצבא הבריטי במלחמת העולם הראשונה. ב-1918 הייתה טריומף ליצרנית האופנועים הגדולה ביותר בבריטניה.
בשנת 1921 שכנע מנכ"ל טריומף, קלוד הולברוק, את המייסד בטמן לקנות את מפעלי חברת דאוסון למכוניות. כך שיווקה טריומף לראשונה דגם של מכונית: הטריומף 10/20 בעלת מנוע 1.4 ליטר. מכונית זו וממשיכותיה זכו להצלחה צנועה אך משהוצגה הטריומף סופר 7 ב-1927, החלה טריומף לנחול הצלחה במכירת מכוניות והסופר 7 נמכרה במספרים גדולים עד 1934.
חברת טריומף למכוניות עריכה
ב-1930 שינתה החברה את שמה ל-Triumph Motor Company. הולברוק הבין שלא יוכל להתחרות ביצרני הסרט הנע ומחיריהם הזולים, לכן פנה לייצור דגמים מפוארים ויקרים לעשירים בשם "סאות'רן קרוס" ו"גלוריה". מנועיהם של דגמים אלו תוכננו על ידי דונלד הילי, שהוביל את המחקר והפיתוח בחברה מ-1934.
בעקבות קשיים כלכליים נמכרו עסקי האופנועים והאופניים בשנת 1936. השפל הכלכלי פגע קשות במכירות הדגמים המפוארים וההידרדרות נמשכה עד לפשיטת רגל ביולי 1939. איש עסקים בשם ווארד קנה את החברה ומינה את הילי למנהלה, אך עם פרוץ מלחמת העולם השנייה עצר את הייצור שוב. במהלך המלחמה נהרס המפעל ברחוב פריורי כליל.
מכוניות שיצרן הרכב טריומף ייצר בעבר עריכה
סטנדרד טריומף עריכה
לאחר מלחמת העולם השנייה נקנתה החברה על ידי "סטנדרד מוטור קומפני" שהעבירה את הייצור כולו למפעליה. בשנת 1946 הוצגו דגמי טריומף חדשים ובראשם הדגם "1800". בשל חוסר בפלדה נבנה גוף המכונית מאלומיניום, שממנו היו עודפים גדולים לאחר המלחמה.
בשנות ה-50 הוחלט שהמותג "טריומף" ישמש למכוניות הספורט, ואילו "סטנדרד" יהיה למכוניות משפחתיות, ואכן ב-1953 הוצגה מכונית הטריומף TR-2, הראשונה מסדרה של מכוניות ספורט מצליחות שיוצרו עד 1981. עם השנים הוצגו גם מכוניות סטנדרד המשפחתיות תחת המותג "טריומף", כדי ליהנות מהילתו הספורטיבית, כדגם ה"טריומף הראלד" למשל ב-1959. השם "סטנדרד" נזנח סופית ב-1963.
טריומף הראלד עריכה
טריומף הראלד, Triumph Herald, הוצגה על ידי התקן-טריומף בשנת 1959. יוצרה עד שנת 1971. נמכרו כ - 500,000 יחידות. בשנת השקתה עלתה ב- בריטניה כ - 700 לירה שטרלינג. יוצרה בגרסאות שתי דלתות : סדאן, קופה, קבריולה, הצ'בק, סטיישן, וקורייר (מסחרית).
ליילנד עריכה
בדצמבר 1960 נקנתה החברה על ידי "ליילנד מוטורס בע"מ", מיזוגים נוספים יצרו את "בריטיש ליילנד מוטור קורפוריישן" (BMC) ב-1968. בשנות ה-60 וה-70 מכרה טריומף במסגרת זו סדרת מכוניות ספורט בעיצובו של מיכאלוטי, ובכלל הדולומיט ספרינט המתקדמת, אשר כבר בשנת 1973 צוידה במנוע ארבע בוכנות בן 16 שסתומים. עם זאת, בעיות אמינות אפיינו את המכוניות של שנים אלו, ובכללן בעיות הזרקת הדלק שאפיינו את ה-2.5 PI ואיכות הרכבה נמוכה שהכשילה את הטריומף TR7 ו-TR8 בארצות הברית.
מנועי טריומף הניעו גם את הסוסיתא 12 הישראלית, ונחשבו מוצלחים למדי. סוסיתא 13/60 שהושקה בישראל בשנת 1970 (ייצורה נמשך עד 1975), בתצורות סטיישן, טנדר וסדאן (כרמל דוכס), נבנתה על שלדת הטריומף הראלד, והורכבו בה המנוע והגיר של ההראלד 13/60.
ה- טריומף 1300, הורכבה בארץ על ידי אוטוקרס ביוזמתו של יצחק שובינסקי בשנים 1967–1973.
הורכבו 3,716 מכוניות טריומף 1500 ו- 1300.[1]
הטריומף האחרונה הייתה "אקליים" שהוצגה ב-1981 לאחר שיתוף פעולה עם הונדה. השם "טריומף" נגוז ב-1984 אשר אקליים הוחלפה ברובר 200 שהייתה למעשה הונדה סיביק עם תג של רובר. כיום שם המותג בתחום המכוניות שייך ל-BMW לאחר שזו רכשה את קבוצת רובר ב-1994.
אופנועים מודרניים עריכה
החל מ-1983 החל יזם בשם ג'ון בלור לקדם את ייצור אופנועי טריומף מחדש. הוא קנה את הזכויות על השם לייצור אופנועים והמפעל החל לייצר מגוון דגמי אופנועים חדשים ב-1991. בשנת 2006 ייצר מפעל זה מעל ל-37,000 אופנועים.
קישורים חיצוניים עריכה
- האתר הרשמי של אופנועי טריומף (באנגלית)
- אופיר דואק, טריומף חוגגת (בסטייל) 110 שנות ייצור, באתר ynet, 19 במרץ 2012