מיתוס העין התמימה

"מיתוס העין התמימה" הוא מונח שטבע היסטוריון האמנות ארנסט גומבריך,[1] כהפרכה לרעיון, שזכה לפופולריות רבה בזכות כתביו של מבקר האמנות ג'ון רסקין, לפיו פעולת הראייה של מעשה האמנות היא ב"עין תמימה", הקולטת את המידע החזותי הנוכח בפניה כמופע נטול משמעות, ומעניקה לה פירוש רק מאוחר יותר. פירוש זה, לפי הפילוסופים האמפיריציסטים מלוק ואילך וכן לפי עמנואל קאנט, הוגדר כפעולה שאינה שייכת לראיה.

במאמר "אמנות ואשליה" המעיט גומבריך בחשיבות הרעיון שהדימוי האמנותי שיוצר אמן הוא תוצר של מה שהוא "רואה", וגרס כי הדימוי הנוצר הוא, במידה שווה, תוצר של ה"סכמה" התפישתית הכללית שהאמן נחל מהאמנים שהיו לפניו. רסקין סבר (ב"אלמנטים של האיור") כי "עין תמימה" יכולה להיווצר רק כאשר האמן מצליח לפשוט מעליו את מחלצות תרבותו וסביבתו ולאמץ מעין תפישה ילדותית של העולם כ"רצף של כתמים שטוחים של צבע, בלי מודעות למה שהם מסמלים". גומבריך, לעומתו, סבר כי חקר תולדות האמנות צריך להיות בעיקר מחקר של השינויים בסטראוטיפים, בסוגות ובדימויים הציוריים המקובלים (ה"איקונולוגיה" או ה"לינגוויסטיקה של הדימוי החזותי"). גומבריך הלך בעקבות תפישת הפילוסופיה של המדע של קרל פופר ופיתח תאוריה של תפישה כתהליך של "ניסוי וטעיה", בו מתקיים תהליך מתמיד של ניסיון למצוא את המשמעות וההגיון בנראה, בסיוע "סכמה" או "נוסחה" תפישתית. כמו קאנט, גם גומבריך דגל בתפישה כי "העין התמימה" היא מיתוס וכי בין הנקלט בעין והפרשנות הניתנת, בהתאם לתפישות הקיימות אצל כל אדם יש מיזוג שאין להתירו.

למרות דחיית רעיון "העין התמימה" על ידי רבים מחוקרי האמנות, יש לתפישה עדיין מעמד, במיוחד בהתייחס לאסכולות מסוימות בציור. אפלטון ראה באמנות המייצגת מימזיס (חיקוי, העתקה) של מה שכבר קיים בלאו הכי כקווים וצבעים, וגישה דומה נטו לייחס גם לאסכולות ציוריות כמו אימפרסיוניזם ופואנטיליזם.[2] גומבריך עצמו סבר כי תולדות האמנות במאות השמונה עשרה והתשע עשרה הן, במובנים מסוימים, תולדות מאבקם של אמנים להתנער מה"סכמה" ולשוב לראות את העולם ב"עין תמימה".

הערות שולייםעריכה

  1. ^ ב"אמנות ואשליה", עמ' 298
  2. ^ הצייר קלוד מונה, במיוחד, תואר לעיתים תכופות כמי שצייר תוך ניתוק בין תפישותיו הרחבות יותר וציוריו שהתבססו, כביכול, רק על מה שראה.
  ערך זה הוא קצרמר בנושא אמנות. אתם מוזמנים לתרום לוויקיפדיה ולהרחיב אותו.