קרל פופר

קרל ריימונד פופר (בגרמנית: Karl Raimund Popper; ‏ 28 ביולי 1902 – 17 בספטמבר 1994) היה פילוסוף ממוצא יהודי-אוסטרי, מהפילוסופים המשפיעים ביותר במאה ה-20 בכלל, ובפילוסופיה של המדע בפרט.

קרל פופר
Sir Karl Raimund Popper

קרל פופר
לידה	28 ביולי 1902 וינה, האימפריה האוסטרו-הונגרית
פטירה	17 בספטמבר 1994 (בגיל 92) לונדון, הממלכה המאוחדת
שם לידה	Karl Raimund Popper
מקום קבורה	mortuary Lainzer Friedhof
מקום לימודים	אוניברסיטת וינה, אוניברסיטת וינה, אוניברסיטת קיימברידג'
מנחה לדוקטורט	קארל ביהלר, מוריץ שליק
מוסדות	אוניברסיטת קנטברי בית הספר לכלכלה של לונדון אוניברסיטת לונדון קינגס קולג' לונדון
מונחה לדוקטורט	A. I. Sabra, Charles Leonard Hamblin
זרם	רציונליות ביקורתית
תחומי עניין	פילוסופיה של המדע, פילוסופיה פוליטית
עיסוק	פילוסוף, מרצה באוניברסיטה, סופר, פילוסוף של המדע, סוציולוג
הושפע מ	אפלטון, אריסטו, יום, קאנט, ראסל, איינשטיין, החוג הווינאי, ברגסון
השפיע על	פרידריך האייק, לקטוש, פייראבנד, ליבוביץ, אגסי, סורוס, גומבריך, גלנר, בריאן מגי, הלמוט שמידט, פיטר מדאוור, רוג'ר פנרוז, נאסים טאלב
מדינה	הממלכה המאוחדת של בריטניה הגדולה ואירלנד, הממלכה המאוחדת, אוסטריה, ציסלייטניה (ארצות אוסטריה)
יצירות ידועות	הלוגיקה של הגילוי המדעי, Objective Knowledge, Unended Quest, השערות והפרכות, החברה הפתוחה ואויביה, דלות ההיסטוריציזם, The Self and Its Brain
פרסים והוקרה	אות מסדר ההצטיינות במדעים ואמנויות של גרמניה (1980) פרס קיוטו באמנות ופילוסופיה (1992) העיטור האוסטרי למדע ואמנות (1980) פרס אלכסיס דה טוקוויל (1984) עמית כבוד (1982) פרס סונינג (1973) מדליית גתה (1992) פרס ד"ר לאופולד לוקאס (1981) פרס מונטיון (2003) מדליית השלום ע״ש אוטו האן (1993) Honorary Fellow of the Royal Society Te Apārangi פרס קטלוניה הבין-לאומי (1989) מדליית הזהב הגדולה להוקרה על שירות הרפובליקה האוסטרית טבעת הכבוד של העיר וינה עמית האקדמיה הבריטית הצלב הגדול של מסדר הכבוד של הרפובליקה הפדרלית של גרמניה Knight Bachelor
בן או בת זוג	Josefine Anna Henninger (1930–?)

המצבה על קברו

פופר ידוע בדחייתו את האפיון הקלאסי של השיטה המדעית כאינדוקטיבית, קרי כמתקדמת וכצוברת ביסוס מן הפרט (תצפיות וניסויים) אל הכלל (חוקי הטבע). בניגוד לכך העמיד פופר את הצעתו לקריטריון ההפרכה: יש להחשיב כמשתייכות למדע האמפירי רק מערכות תאורטיות הניתנות לסתירה על ידי תצפית או מצב עניינים כלשהו. זאת, בשל אי-סימטרייה לוגית: בעוד שתוצאות אמפיריות, רבות ככל שתהיינה, לא יכולות להוכיח מערכת תאורטית, די לעיתים בתוצאה אחת על מנת להפריכהּ (דדוקטיבית), בכך שתסתור אחת או יותר מההשלכות הלוגיות של המערכת.

מתוך ניתוח זה עודד פופר גישה לפיה במדע אנו מפעילים באופן יזום ביקורת מחמירה ככל האפשר כלפי השערותינו, בניסיון לחשוף את השגיאות בהן. בהמשך הרחיב והכליל גישה זו לתחומי ידע נוספים, בפילוסופיה שאותה כינה "רציונליות ביקורתית" .

כן ידוע פופר בשל הגנתו הנמרצת על הדמוקרטיה הליברלית ועל עקרונות הביקורתיות החברתית, שלהשקפתו, הם עקרונות היסוד בדרך לחברה פתוחה ומשגשגת.

ביוגרפיה

פופר נולד בווינה, בירת אוסטריה, לסימון, עורך דין, ולג'ני לבית שיף. הוריו נטשו את היהדות והמירו את דתם לנצרות הפרוטסטנטית.

לאוניברסיטת וינה נרשם בשנת 1918, אף על פי שאת בחינות הבגרות השלים רק בגיל 20. בתקופה שלאחר מלחמת העולם, חוזה ורסאי והאינפלציה הגואה, ירדה משפחתו מנכסיה, ופופר נאלץ לעבוד למחייתו במקביל ללימודיו, כמורה למדעים וכנגר.

שלט רחוב ע"ש קרל פופר ב"קריית-המדע" בנתניה

בשנת 1928 קיבל תואר דוקטור בפסיכולוגיה מאוניברסיטת וינה, בהנחייתו של הפסיכולוג והבלשן הגרמני קרל לודוויג בילר . עבודתו עסקה בשאלת המתודה המדעית בפסיכולוגיה קוגניטיבית. במהלך השנים 1931–1932 ניסח את כתבי היד לספרו הראשון בפילוסופיה של המדע, "שתי בעיות היסוד של תאוריית הידע" (שלא פורסם במקור, וראה אור רק ב־1979) ולאחר מכן פרסם ב־1934 את ספרו "היגיון התגלית המדעית", שהציג בין השאר את עקרון ההפרכה המזוהה עימו.

בשנת 1937, בעקבות עליית הנאציזם, היגר לניו זילנד, שם לימד פילוסופיה וכתב את ספרו המשפיע והנודע "החברה הפתוחה ואויביה". בשנת 1946 היגר לבריטניה, והתמנה לפרופסור ב"לונדון סקול אוף אקונומיקס", שבו לימד לוגיקה ומתודה מדעית. בשנת 1965 קיבל תואר אבירות מידי מלכת בריטניה.

קרל פופר נפטר ב-17 בספטמבר 1994, בגיל 92.

רחוב על שמו קרוי בקריית המדע בעיר נתניה.

הגותו הפילוסופית

רקע לרעיונותיו

בתקופה שלאחר מלחמת העולם הראשונה רווחו באוסטריה ובאירופה כולה שלל תורות אידאולוגיות. פופר היה לסוציאליסט וב-1919 אף נטה לקומוניזם,^{[דרוש מקור]} אך המציאות הקשה בהונגריה תחת שלטונו של בלה קון והצידוקים האידאולוגיים המרקסיסטיים לשפיכות דמים כחלק בלתי נמנע של שבירת הסדר הישן, הביאו אותו להתרחקות מהממסד המרקסיסטי. גם כשלאחר מכן תיאר את עצמו כסוציאליסט, כיוון לכך שהוא מחויב לצדק חברתי, ולא להיותו חלק מקולקטיב רעיוני במסגרת מאורגנת של מפלגה. לאחר מכן ביטא השקפות שלפיהן סוציאליזם ממוסד מביא לדיכוי ושהחירות קודמת לשוויון, ובהיעדרה לא ייתכן שוויון בין מי שאינם בני חורין.

כישלונן של המפלגות הדמוקרטיות במניעת השתלטות רוח הפשיזם על הפוליטיקה האוסטרית בשנות העשרים והשלושים של המאה העשרים, הטריד רבות את פופר. הוא סבל באופן אישי מן ההשלכות הישירות של מחדל זה, שכן האירועים שלאחר האנשלוס (סיפוח אוסטריה על ידי הרייך הגרמני בשנת 1938) אילצו אותו לִגְלוֹת. יצירותיו החשובות ביותר בתחום מדעי החברה – "דלות ההיסטוריציזם" ו"החברה הפתוחה ואויביה" – נכתבו בהשראת מאורעות אלו וייצגו, במובן מסוים, את האידאולוגיות הטוטליטריות ותאוריות שונות של דטרמיניזם חברתי ששלטו אז בפוליטיקה של מרכז אירופה.

ספריו סיפקו הגנה על הליברליזם הדמוקרטי, בצורה של פילוסופיה פוליטית וחברתית. הם גם סיפקו ביקורת נרחבת על הנחות היסוד הפילוסופיות שעמדו ביסודן של כל צורות הטוטליטריזם בתקופתו.

פופר מצא עניין בתאוריות המדעיות והפילוסופיות שצמחו על רקע חיי הרוח האוסטריים, שהתפתחו בצל הסתלקותה של האימפריה האוסטרו-הונגרית וירידתה של אוסטריה ממעמדה החשוב בפוליטיקה האירופית. בחיי הרוח לקחו חלק איינשטיין, פרויד, החוג הווינאי בהנהגת מוריץ שליק ועוד.

פעילותו של איינשטיין משכה את פופר לכיוון הפיזיקה. בניגוד לרעיונותיהם של פרויד, מרקס והוגים אחרים, קסמה לפופר העובדה שבפיזיקה, לשיטתו, ניתן להתעמת עם העובדות ולהפריכן במידת האפשר. מבחן ההפרכה הפך בהמשך דרכו של פופר לנושא מרכזי בהגותו.

פילוסופיה של המדע

פופר טבע את עקרון ההפרכה. על-פי עיקרון זה, מערכת תאורטית היא מדעית אם ניתן לחשוב על דרך להפריכה ובכך להעמידה במבחן. רעיון ההפרכה נובע מתפיסתו היסודית שהאמת נפרדת מעולם התופעות, ובאופן עקרוני לא ניתן לאדם להגיע אליה באופן תקף לוגית – זאת בשל בעיית האינדוקציה – ושמעניק איזשהו ביטחון אפיסטמי. כיוון שלוגית ניסיונות ותצפיות לא יכולות להוכיח את אמיתותה של מערכת תאורטית, ואילו די בהפרכה אחת בלבד כדי לשלול אותה – יכול המדע להתקדם, גרס פופר, מהפרכה להפרכה. בחשבון אחרון האדם מתקרב אל עבר האמת על ידי כך שהוא יכול לומר בביטחון מה אינו נכון או מה אינו אמיתי. ככל שהצטברות ההפרכות גדלה, כך יהיה המדע קרוב יותר להגשמת תכליתו, האמת. מסיבה זו הוא טען כי רעיון שאין אפשרות למצוא מבחן להפרכתו אינו רעיון מדעי (אך אין זאת אומרת שהוא אינו רעיון מעניין, חשוב ואף תורם להעשרת התרבות או ליכולתנו להשליט סדר בבואנו לתאר את חלקי המציאות שאינם ניתנים לתיאור מדעי). מסיבה זו, התאוריות של פרויד ומרקס אינן מדעיות, כיוון שלא ניתן עד כה לנסח מבחן שבמסגרתו הן עלולות להתברר כשגויות (הן אינן ניתנות להפרכה). תאוריה האוחזת בכלים נזילים כל כך עד שהיא יכולה להסביר כל תופעה, אינה יכולה להיחשב למדעית, בהיותה גמישה מספיק על מנת להסביר מדוע ההפרכה אינה תקפה. הפרוידיאנים יכולים, למשל, לבטל כל טענה לאי תקפותה של תורתם בתירוץ שטוען הטענה נמצא במצב של הכחשה, והמרקסיסטים יכולים לטעון שההיסטוריה מראה שהפועלים ימרדו. אם אכן ימרדו אזי תוכח התאוריה המרקסיסטית כנכונה, אך גם אם לא ימרדו, עדיין התאוריה לא תופרך, שכן אז יינתן הנימוק שהפועלים אינם מורדים משום שהם נמצאים תחת השפעתה של תודעה כוזבת.

פופר טען כי המדע אינו מתקדם באופן אינדוקטיבי על ידי הכללה של תצפיות לכדי חוקים כלליים ואימותם של חוקים אלה. בהיותו מושפע מבעיית האינדוקציה של יום, טען פופר שהמדע לעולם אינו יכול להוכיח את נכונותם של חוקי טבע. לכל היותר הוא יכול להעמיד את התאוריות שלו למבחן, לנסות לפסול טענות בלתי נכונות, וכן לבחור בתאוריה מסוימת מבין תאוריות מתחרות. המדע מסביר את המציאות על דרך השלילה, מדוע אירועים מסוימים אינם יכולים להתרחש. לדוגמה, הטענה שאי אפשר לשאת מים בכברה (מסננת) ממקום למקום. שום מדען לא ינסה להוכיח טענה כזו על ידי ניסיונות אינסופיים לבצע את המשימה הזו. בנוסף, פופר היה ריאליסט. הוא האמין שבאמצעות השיטה המדעית שניסח על השערות והפרכות, המדע משתפר ומתקרב לתיאור האמת שבטבע.

רציונליות

פופר טען שהרציונליות אינה מוגבלת לתחום התאוריות האמפיריות או המדעיות, אלא שהיא רק מקרה מיוחד של שיטת הביקורת הכללית, השיטה של מציאת הסתירות וחיסולן ללא טענות אד-הוק. לפי השקפה זו, דיון רציונלי על רעיונות מטאפיזיים, על ערכים מוסריים ואפילו על מטרות, הוא בהחלט אפשרי. סטודנט של פופר, הפילוסוף ויליאם בארטלי השלישי, ניסה להקצין רעיון זה, וטען כי לא זו בלבד שביקורתיות יכולה לחרוג מעבר לידע האמפירי, אלא ניתן גם למתוח ביקורת על כל דבר בצורה "רציונלית".

פופר התנגד לתאוריית הצידוק במדע – תזה שהיא חלק מתורת ההכרה – המנסה להבין את ההצדקה של ההנחות והאמונות.

לטענתו, הפילוסופיה המסורתית מוטעה על ידי "העיקרון המדומה של סיבה מספקת". הוא סבור כי שום הנחה אינה יכולה להיות מוצדקת לעולם (באופן "מלא" ושלם) ולכן היעדר ראיות אינו ראיה להיעדר. במקום זאת, יש לבחון בדקדקנות את התאוריות. בשיטה המדעית, המטרה אינה למצוא או להוסיף טענות שמצדיקות או מוכיחות את התאוריה, אלא עלינו לחפש טעויות, סתירות ושגיאות בתאוריה כדי לחזק את נכונותה.

הוא כותב:

אין כאלו דברים כמו טענות פוזיטיביסטיות טובות; ואין אנו זקוקים לטענות כאלה [...] אבל ברור שהפילוסופים לא ממש יכולים להאמין שזו דעתי, שלא לדבר על כך שהיא צודקת.

פילוסופיה של מדעי החברה

פופר תרם לפילוסופיה של מדעי החברה שלושה רעיונות מרכזיים הקשורים זה בזה:

אינדיבידואליזם מתודולוגי – לפי רעיון זה, שבו תמך גם ההוגה והכלכלן היהודי לודוויג פון מיזס, על מדעי החברה להסביר את המציאות החברתית באמצעות פעולותיהם של יחידים ויחידים בלבד. פופר התנגד להשקפה, המזוהה עם קרל מרקס, שקיימות קבוצות בחברה, כגון מעמדות, שהאינטרסים שלהן אינם ניתנים לרדוקציה לאינטרסים האינדיבידואליים של חבריהן.

ניתוח סיטואציה (situational analysis) – פופר קובע כי על מנת לתאר את התנהגותם של יחידים, על מדעי החברה לבנות מודל של סיטואציה טיפוסית, שבתוכה פועלים אנשים כיחידים. פעולותיהם של האנשים בתוך המודל יוצרות תוצאות שאליהן התכוונו וכן תוצאות לא מכוונות. למשל, עסקאות שאנשים מבצעים כיחידים עשויות להביא לעליית מחירים. ניתוח הסיטואציה מנוגד לגישה שפופר מכנה "תאוריית הקנוניה", הטוענת שכדי להסביר מצבים חברתיים מסוימים עלינו לבחון אילו אינטרסים הם משרתים. את תאוריית הקנוניה מזהה פופר עם מרקס, שמסביר את התפתחות החברה המודרנית כמשרתת את האינטרסים של מעמד הבורגנות.

עקרון הרציונליות – פופר קובע כי על מדעי החברה להניח שהאנשים פועלים בתוך הסיטואציה באופן רציונלי, כלומר, באופן המתאים ביותר להשגת מטרותיהם בתוך הסיטואציה, בהתאם לכללי ההתנהגות בה. עקרון הרציונליות מנוגד לגישת הפסיכולוגיזם, שאותה פופר מבקר, הטוענת שעל מדעי החברה להסביר התנהגות אנושית על ידי רדוקציה שלה לחוקים פסיכולוגיים בסיסיים.

פילוסופיה פוליטית

ספרו החשוב ביותר בתחום הפילוסופיה הפוליטית, "החברה הפתוחה ואויביה", נכתב במהלך מלחמת העולם השנייה ויצא לאור בשנת 1945. פופר מצביע בספר על אפלטון כאביו הקדמון של הטוטליטריזם, ותוקף גם את הגל ומרקס. בספר מגן פופר על ליברליזם, על חשיבה ביקורתית ועל אחריות אישית של אנשים לפעולותיהם, ומגדירם כחיוניים לתפקודה התקין של החברה. רעיונות אלה עולים בקנה אחד עם פילוסופיית מדעי החברה שלו.

בנוסף, ספר חשוב נוסף של פופר הוא "דלות ההיסטוריציזם", שהוא ביקורת על המתודולוגיה של מדעי החברה, והגנה על "החברה הפתוחה". פופר ראה בהיסטוריציזם את התאוריה שההיסטוריה מתפתחת באופן בלתי נמנע ועל פי חוקים כלליים ידועים שמובילים לסיום סופי ודטרמיניסטי. הוא טען כי תפיסה זו היא אחת ההנחות התאורטיות העיקריות העומדות בבסיס רוב הצורות של סמכותנות וטוטליטריזם.

הוא מוסיף כי ההיסטוריציזם מבוסס על הנחות מוטעות לגבי טבעם של חוקיות מדעית ושל ניבוי. מאחר שצמיחת הידע האנושי היא גורם סיבתי בהתפתחות האנושית במהלך ההיסטוריה, ומאחר ש"שום חברה לא יכולה לחזות, מדעית, את מצב-הידע העתידי שלה", נובע מכך, לטענתו, שלא יוכל להתקיים מדע ניבויי של ההיסטוריה האנושית. עבור פופר, האינדטרמיניזם המטאפיזי וההיסטורי הולכים יד ביד.

פרדוקס הסובלנות

אף על פי שפופר תמך בסובלנות, הוא טען שאין "לסבול" את חוסר הסובלנות, שכן אם הסובלנות תאפשר לאי-סובלנות לפרוח לחלוטין, הסובלנות תהפוך למאוימת ושברירית. פרדוקס הסובלנות טוען כי יש צורך להגן על סובלנות על ידי חוסר סובלנות לחוסר סובלנות. את פרדוקס הסובלנות הוא מתאר בספרו "החברה הפתוחה ואויביה":

סובלנות בלתי מוגבלת תוביל בסופו של דבר להיעלמות הסובלנות. אם נרחיב את הסובלנות הבלתי מוגבלת גם לאלה שאינם סובלניים, אם לא נהיה מוכנים להגן על חברה סובלנית נגד הסתערות של הבלתי-סובלניים, אזי הסובלנים יושמדו, והסובלנות איתם. בניסוח זה, אני לא מרמז, למשל, כי עלינו תמיד לדכא פילוסופיות בלתי-סובלניות; כל עוד אנחנו יכולים להתנגד להן על ידי טיעון רציונלי ולשמור עליהן באמצעות דעת הקהל, דיכוי בהחלט לא יהיה צעד חכם. אבל אנחנו צריכים לשמור לעצמנו את הזכות לדכא אותן במידת הצורך אפילו בכוח; כי אולי יתברר שהם אינם מוכנים "לפגוש" אותנו בדיון רציונלי, אלא מתחילים בפסילה של עצם השימוש בטיעונים; הם עשויים לאסור על חסידיהם להאזין לטיעון רציונלי, משום שהוא מטעה, וללמד אותם לענות על טיעונים על ידי שימוש באגרופיהם או באקדחיהם. לכן עלינו לשמור לעצמנו, בשם הסובלנות, את הזכות לא לסבול את חוסר הסובלנות. עלינו לקבוע כי כל תנועה המטיפה לאי-סובלנות מציבה את עצמה מחוץ לחוק, ועלינו להחשיב הסתה לחוסר סובלנות ולרדיפות כעבריינות, כפי שאנו צריכים להחשיב הסתה לרצח, או לחטיפה, או לחידוש סחר העבדים, כפשע.

המקור באנגלית

Unlimited tolerance must lead to the disappearance of tolerance. If we extend unlimited tolerance even to those who are intolerant, if we are not prepared to defend a tolerant society against the onslaught of the intolerant, then the tolerant will be destroyed, and tolerance with them. In this formulation, I do not imply, for instance, that we should always suppress the utterance of intolerant philosophies; as long as we can counter them by rational argument and keep them in check by public opinion, suppression would certainly be most unwise. But we should claim the right to suppress them if necessary even by force; for it may easily turn out that they are not prepared to meet us on the level of rational argument, but begin by denouncing all argument; they may forbid their followers to listen to rational argument, because it is deceptive, and teach them to answer arguments by the use of their fists or pistols. We should therefore claim, in the name of tolerance, the right not to tolerate the intolerant. We should claim that any movement preaching intolerance places itself outside the law, and we should consider incitement to intolerance and persecution as criminal, in the same way as we should consider incitement to murder, or to kidnapping, or to the revival of the slave trade, as criminal.

פופר היה אנטי לאומני והתנגד לציונות.

מטאפיזיקה

פלורליזם קוסמולוגי

עבור פופר, מושא הידע הוא אובייקטיבי, במובן שאינו תלוי בנושא הידיעה, ובעל מעמד אונטולוגי (כלומר, הידע הוא אובייקט).

בעקבות זאת, הוא הציע שלושה עולמות:

• העולם הראשון – העולם הפיזי, או המצבים הפיזיים.
• העולם השני – עולם התודעה או ההכרה (mind), כלומר מצבים נפשיים, רעיונות ותפיסות.
• העולם השלישי – גוף הידע האנושי הבא לידי ביטוי בצורות רבות, או תוצרי העולם השני שבאים לידי ביטוי באמצעות החומרים של העולם הראשון (כלומר, ספרים, מסמכים, ציורים, סימפוניות, וכל תוצרי התודעה האנושית).

העולם השלישי, לטענתו, הוא תוצר של בני-אנוש אינדיבידואלים, בדיוק באותו אופן ששביל של בעלי חיים הוא תוצר של בעלי חיים אינדיבידואלים, וככזה, הוא בעל קיום ואבולוציה שאינם תלויים בתודעתם של סובייקטים אינדיבידואלים. לדעתו, השפעתו של העולם השלישי על המוח האנושי האינדיבידואלי (העולם השני) חזקה לפחות כמו ההשפעה של העולם הראשון.

תיאור זה של המציאות נועד להתעמת עם תפיסות פיזיקליסטיות ומוניסטיות מתחרות, שהעניקו מעמד רדוקטיבי או סובייקטיביסטי לידע אנושי. פילוסופים רבים בני זמננו, כמו דניאל דנט, לא אימצו את השערתו של פופר לגבי "שלושה עולמות" מפני שלדעתם ההשערה מזכירה יותר מדי את הדמיון לדואליזם גוף–נפש.

בחירה חופשית

פופר וחברו משכבר הימים, ג'ון אקלס, עסקו במשך שנים רבות בבעיית הרצון החופשי, ובדרך כלל הסכימו על תאוריית הדואליזם האינטראקציוניסטי. עם זאת, למרות גישתו של פופר, הוא לא סבר שהנפש היא עצם נפרד מהגוף: הוא חשב שתכונות נפשיות-פסיכולוגיות או אספקטים של בני אדם נבדלים זה מזה – קיימים שני עולמות, אחד של תכונות מנטליות ואחד של תכונות פיזיות (Property dualism).

בשנת 1965, כאשר העביר את הרצאת "ארתור הולי קומפטון" השנייה, פופר חזר על הרעיון של אינדטרמיניזם קוונטי כמקור וכבסיס לחופש האדם. אקלס הציע כי "נירונים בעלי נוכחות חשובה" עשויים לסייע בקבלת החלטות במוח. פופר מתח ביקורת על הרעיון שאירועים קוונטים "מוגברים" משפיעים על קבלת ההחלטות. הוא מרחיב:

הרעיון שהאלטרנטיבה היחידה לדטרמיניזם היא מזל מזדמן, רעיונו של שליק, יחד עם עוד מהשקפותיו בנושא, ששאב מיום, שטען כי "הסרת" מה שהוא מכנה כ"צורך פיזי" חייבת תמיד להוביל ל"מזל"... זה בלתי אפשרי להודות שקיים קשר ישיר בין מזל ובין הכרחיות מוחלטת.

אני אטען מאוחר יותר נגד הדוקטרינה החשובה הזאת, שלפיה החלופה לדטרמיניזם היא מזל גרידא. עם זאת, עליי להודות כי הדוקטרינה נראית טובה למודלים הקוונטיים-תאורטיים שנועדו להסביר, או לפחות להמחיש, את האפשרות לחופש אנושי. זו כנראה הסיבה שהמודלים האלה כל כך משביעי רצון.

התזה האונטולוגית של יום ושליק, שלא ניתן למצוא שום עמדת אמצע בין מזל ודטרמיניזם, נראית לי לא רק דוגמטית ביותר, אלא אבסורדית בעליל; וזה מובן רק בהנחה שהם מאמינים בדטרמיניזם מוחלט, שבו מזל הוא בסך הכול סימפטום לבורות שלנו".

פופר הבחין במשהו שאינו הצורך ל"שילוב" של אקראיות ("מזל") והכרחיות כדי להסביר את החירות, ואמר, "החירות היא לא מזל בלבד, אלא היא התוצאה של אינטראקציה מתוחכמת בין דבר כמעט אקראי או אקראי לגמרי, ודבר כמו שליטה מגבילה או סלקטיבית".

בספרו משנת 1977 עם ג'ון אקלס, "העצמי והמוח שלו" (The Self and its Brain), פופר מגבש לבסוף מודל דו-שלבי ברצף זמני. הוא משווה בין רצון חופשי ובין אבולוציה דרוויניסטית וברירה טבעית:

יש דמיון בולט בין רעיונות חדשים ובין מוטציות גנטיות. עכשיו, נסתכל לרגע על מוטציות גנטיות. מוטציות, כך נראה, הן תוצאה של אי-קביעתיות תאורטית-קוונטית (כמו השפעות הקרינה). לפיכך, גם הן הסתברותיות, ובפני עצמן הן לא נבחרות מלכתחילה או מתאימות, אבל פועלת עליהן הברירה הטבעית שמסלקת מוטציות לא הולמות או לא מסתגלות. עכשיו נוכל להעלות על הדעת תהליך דומה ביחס לרעיונות חדשים ולהחלטות חופשיות, ודברים דומים.

כלומר, נוצר מגוון של אפשרויות כתוצאה ממערך הסתברותי וקוונטי של אפשרויות שהוצגו על ידי המוח. ואז פועל עליהן סוג של הליך סלקטיבי שמסלק את ההצעות ואת האפשרויות שאינן מקובלות על התודעה (mind).

דת ואלוהים

בראיון שהעניק בשנת 1969 (שאותו התנה שיש לשומרו בסוד עד לאחר יום מותו) פופר סיכם את עמדתו על אלוהים:

איני יודע אם אלוהים קיים או לא... יש מספר צורות של אתאיזם שהן יהירות ויומרניות בעיניי, ויש לדחות אותן. אבל אגנוסטיות – להודות שאיננו יודעים ולחפש – זה בסדר... כשאני מסתכל על מה שאני מכנה "מתנת החיים", אני מרגיש הכרת טובה שמזוהה עם כמה רעיונות דתיים על אלוהות, אבל ברגע שאני אפילו מדבר על זה, אני נבוך כי אני עלול לעשות לאלוהים משהו לא בסדר כשאני מדבר עליו.

הוא התנגד לדת המאורגנת, ואמר כי "היא נוטה להשתמש בשמו של אלוהים לשווא", תוך שהוא מציין את סכנת הפנאטיות בשל קונפליקטים דתיים: "כל העניין חוזר למיתוסים שלמרות היותם בעלי גרעין של אמת, אין בהם אמת כלל וכלל. למה המיתוס היהודי צריך להיות נכון והמיתוסים ההודיים והמצריים אינם נכונים?".

במכתב נוסף בנושא הוא הדגיש את עמדתו הסובלנית: "אף על פי שאני לא בעד הדת, אני חושב שאנחנו צריכים להראות כבוד לכל מי שמאמין בצורה כנה בדת".

השפעה

פופר מילא תפקיד חיוני ומרכזי ביצירת הפילוסופיה של המדע כתחום נפרד, מתוחם ואוטונומי מפילוסופיה "רגילה", בעיקר דרך יצירותיו הפורות והמשפיעות, וגם בזכות השפעתו על בני דורו ועל הסטודנטים שלמדו תחתיו.

בשנת 1946 ייסד את המחלקה לפילוסופיה, לוגיקה ושיטה מדעית ב"בית הספר לכלכלה של לונדון", ושם הרצה והשפיע על החוקרים אימרה לקטוש ועל פול פייראבנד, שניים מההוגים המובילים בפילוסופיה של המדע (שניהם הושפעו עמוקות מהגותו של פופר, אף על פי שפייראבנד חלק עליו לחלוטין ולקטוש שינה חלקים מתורתו).

על אף שקיימת מחלוקת לגבי מידת ההשפעה, לפופר היה קשר הדוק וממושך עם הכלכלן פרידריך האייק, שגם הוא הגיע לבית הספר לכלכלה של לונדון מווינה. כל הוגה הצליח למצוא תמיכה ודמיון בעבודתו ובהגותו של האחר, והם אף ציטטו אחד את השני לעיתים קרובות. במכתב ששלח בשנת 1944, כתב פופר על האייק: "אני חושב שלמדתי ממך יותר מאשר מכל הוגה חי אחר, מלבד אולי אלפרד טרסקי". פופר הקדיש את ספרו "השערות והפרכות" להאייק. מצידו, האייק הקדיש אוסף של מאמרים ומחקרים בתחומים כמו פילוסופיה, פוליטיקה וכלכלה לפופר, ובשנת 1982 אמר עליו: "... מאז שספרו "הלוגיקה של הגילוי המדעי" יצא לראשונה ב-1934, הפכתי לחסיד שלם של התאוריה המתודולוגית שלו".

לפופר היו גם חברויות ארוכות עם הוגים נוספים כמו חוקר תולדות האמנות ארנסט גומבריך, הביולוג הבריטי פיטר מדאוור, ומדען המוח האוסטרלי ג'ון קריו אקלס. המשפטן הגרמני ריינהולד ציפליוס העיד על עצמו כי הוא משתמש בשיטתו של פופר של "ניסוי וטעייה" בפילוסופיה המשפטית שלו.

השפעתו של פופר, הן באמצעות עבודתו בפילוסופיה של המדע והן באמצעות הפילוסופיה הפוליטית שלו, התרחבה גם מעבר לשערי האקדמיה. אחד מתלמידיו של פופר בבית הספר לכלכלה של לונדון היה ג'ורג' סורוס, שהפך מאוחר יותר לאיש עסקים מצליח, שתרם כספים ל"מכון החברה הפתוחה", מכון מחקר לכבוד ספרו של פופר "החברה הפתוחה ואויביה".

ביקורת

רוב הביקורת הפילוסופית על פופר נוגעת לעקרון ההפרכה. פופר מציג את יכולת ההפרכה הן כאידיאל והן כעיקרון חשוב בשיטה מעשית לפתרון-בעיות אנושי יעיל; לפיכך, המסקנות הנוכחיות של המדע הן חזקות יותר מפסאודו-מדע או מלא-מדע כלל, אם הן שרדו את שיטת הברירה הזו. הוא אינו טוען כי מסקנות כאלה הן אמת, או שהמסקנות מתארות את השיטות המעשיות של מדען מסוים. במקום זאת, הוא ממליץ על עקרון ההפרכה כעיקרון מתודולוגי חיוני, שאם יאומץ על ידי המערכת או הקהילה המדעית, יוביל לסוג של התקדמות איטית אך יציבה של המדע (הקצב יושפע ממידת האימוץ של השיטה על ידי המערכת או הקהילה).

יש הטוענים כי לעיתים קרובות רעיונותיו של פופר נתפסים בטעות כסוג של לוגיקה "קשה" של אמת, מכיוון שהיסטורית הם הופיעו בעת ובעונה אחת עם הפוזיטיביזם הלוגי, שחסידיו סברו בטעות שמטרותיו של פופר זהות לשלהם.^{[דרוש מקור]}

בפילוסופיה של המדע ישנה השערה הנקראת "הוליזם אפיסטמולוגי" (Epistemological Holism, או תזת קוויין–דוהם) הטוענת כי אי-אפשר לבחון היפותזה אחת בפני עצמה, שכן כל היפותזה מגיעה כחלק מסביבה שלמה של תאוריות. לכן, אנו מסוגלים לומר רק כי כל "החבילה" של התאוריות הרלוונטיות הופרכו, אבל איננו יכולים לומר בוודאות איזה רכיב של החבילה חייבים להחליף. דוגמה לכך ניתנת על ידי גילוי כוכב הלכת נפטון: כאשר התגלה שתנועתו של אורנוס אינה תואמת את התחזיות של חוקי ניוטון, התאוריה שקיימים שבעה כוכבי לכת במערכת השמש הוכרזה כשגויה, ולא חוקי ניוטון עצמם. פופר התייחס לביקורת זו על עקרון ההפרכה בפרקים 3 ו-4 של "היגיון התגלית המדעית", ואף בפרסומים מוקדמים יותר. בעיני פופר, הניסיון הבין-אישי לצמצום ולבידוד השגוי במערכת התאורטית שלנו – באופן פליבילי – הוא בעצמו חלק מהפעילות המדעית.

ספריו

פרק זה לוקה בחסר. אנא תרמו לוויקיפדיה והשלימו אותו. ייתכן שתמצאו פירוט בדף השיחה.

בחלק מספריו עברה תקופה ארוכה בין פרסומם במקור, בדרך כלל בגרמנית, לבין תפוצתם בשפה האנגלית. סדר הספרים לפי ההופעה המקורית:

• היגיון התגלית המדעית (The Logic of Scientific Discovery, 1934/1959)
• דלות ההיסטוריציזם (The Poverty of Historicism, 1936/1957)
• החברה הפתוחה ואויביה (The Open Society and Its Enemies, 1945)
• השלמות ל"הלוגיקה של הגילוי המדעי" (3 ספרים) (Postcript to The Logic of Scientific Discovery: Realism and the Aim of Science; The Open Universe; Quantum Theory and the Schism in Physics, 1957/1982-3)
• השערות והפרכות (Conjectures and Refutations, 1963)
• ידע והבעיה הפסיכופיזית (1968/1996 ,Knowledge and the Mind-Body Problem)
• ידע אובייקטיבי: הגישה האבולוציונית (1972 ,Objective Knowledge: An Evolutionary Approach)
• מסע שאינו תם: אוטוביוגרפיה אינטלקטואלית (1976 ,Unended Quest: An Intellectual Autobiography)
• העצמי ומוחו (The Self and Its Brain, 1977)

ספריו שתורגמו לעברית

• החברה הפתוחה ואויביה, עורך - יוסף אגסי, תרגום - אהרן אמיר, הקדמה - יובל שטייניץ, הוצאת שלם, 2003.
• דלות ההיסטוריציזם, עורך - ברק בן-נתן, תרגום - פנינה זייץ, מבוא - זאב לוי, הוצאת שלם, 2009.
• היגיון התגלית המדעית - תורת-הידיעה של מדע הטבע המודרני, תרגם יוסף אגסי, הוצאת "עלו-עט", 2017.

ראו גם

• פילוסופיה של המדע
• תומאס קון
• תקרית הדוקרן
• פוזיטיביזם
• מטא-תאוריה

לקריאה נוספת

• פרדריק רפאל, פופר, תרגמה עדי מרקוזה-הס, ידיעות ספרים, 2001.
• דייוויד אדמונדס וג'ון איידינאו, הדוקרן של ויטגנשטיין - סיפורו של ויכוח בין פופר ללודוויג ויטגנשטיין, תרגם יובל אילון, ידיעות אחרונות, 2005.
• אור דגן, קאמי ופופר: על האבסורד במדע, הוצאת רסלינג, 2013.
• יחיאל לבוע, קרל פופר והפילוסופיה של דרך האמצע , הוצאת רסלינג, 2022

קישורים חיצוניים

• קרל פופר, ברשת החברתית Goodreads
• קרל פופר, באתר פרויקט הגנאלוגיה במתמטיקה
• רשימת הפרסומים של קרל פופר, בקטלוג הספרייה הלאומית
• קרל פופר באנציקלופדיה סטנפורד לפילוסופיה
• פופר קארל מדע: השערות והפרכות
• קרל פופר, בעיית האינדוקציה ובעיית התיחום (חלק א'): הרצאה בקורס פילוסופיה של המדע, בביצוע ד"ר בועז מילר, סרטון באתר יוטיוב
• קרל פופר, בעיית האינדוקציה ובעיית התיחום (חלק ב'): הרצאה בקורס פילוסופיה של המדע, בביצוע ד"ר בועז מילר, סרטון באתר יוטיוב
• ג'יימס א' אורמסון (עורך), בן-עמי שרפשטיין (עורך המהדורה העברית), פופר קארל, בספר "פילוסופיה" באתר מט"ח
• אתר המוקדש לקארל פופר
• החברה הפתוחה ואויביה:
  • ציטוטים נבחרים
  • סיכום של כל פרקי הספר (באנגלית)
  • שירי לב-ארי, קרל הגדול ואויביו, באתר הארץ, 9 במרץ 2003
• קרל פופר, באתר "Find a Grave" (באנגלית)
• קרל פופר, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
• קרל רימונד פופר (1902-1994), דף שער בספרייה הלאומית