פתיחת התפריט הראשי

מלחמת לאמיה הוא שמו של עימות צבאי שנערך בשנים 323 - 322 לפנה"ס, בין אתונה ובעלות-בריתה לבין ממלכת מקדון. העימות פרץ לאחר מותו של אלכסנדר הגדול, כאשר אתונה, הליגה האיטולית וערי מדינה יווניות אחרות ניסו להסיר את עול ההגמוניה המקדונית שכפה עליהן פיליפוס השני לאחר הניצחון בקרב כירונאה בשנת 338 לפנה"ס.

המלחמה נקראת על שמה של העיר לאמיה בה צרו היוונים על כוחותיו של אנטיפטרוס. בשלבי המלחמה הראשונים הייתה יד האתונאים ובעלי-בריתם על העליונה, אך לאחר הגעת תגבורות מהצבאות המקדוניים באסיה נטתה הכף לטובת אנטיפטרוס, והמערכה כולה הסתיימה בניצחון מקדוני ובביטול (זמני) של הדמוקרטיה האתונאית.

לאמיה
Greece location map.svg
 
לאמיה
לאמיה

רקעעריכה

בשנת 338 לפני הספירה נערך קרב כירונאה בין מקדוניה בהנהגת פיליפוס השני לבין אתונה ותבאי. מקדוניה ניצחה בקרב זה ובעקבות כך הצליחה לתפוס שליטה על יוון ולאחד את הערים תחת הנהגה אחת. פאוסניאס כתב כי קרב זה היה אסון אתונאי ושל הערים שתמכו באתונה היות שלאחר מכן אתונה איבדה מהשפעתה וערים אחרות סבלו קשות גם כן[1]. תבאי נחרבה בשנת 335 על ידי אלכסנדר כאשר שוב מרדה במקדוניה.

זמן לא רב לפני מותו, החליט אלכסנדר לאפשר לגולים מערים יווניות לחזור לעריהם. גם על מנת להאדיר את שמו, אך גם ובעיקר על מנת להבטיח נאמנות של אנשים בערים השונות אל מול תנועות ומסיתים שקמו ברחבי יוון נגד מקדוניה. אלכסנדר אף דרש כי ההכרזה על כך תתבצע בעת הכרזת המנצחים במהלך המשחקים האולימפיים. לשון ההודעה היה "המלך אלכסנדר לגולים מהערים היווניות. אנו לא הסיבה לגלותכם, אך, פרט לאלו מכם הנמצאים תחת קללה, אנו נהיה הסיבה לחזרתכם לעריכם. אנו כתבנו גם לאנטיפטרוס על כך שאם עיר מסוימת לא תסכים לקבל אתכם בחזרה, ביכולתו לבצע כל הנדרש על מנת לאכוף זאת"[2].

מרבית האוכלוסייה ראתה צו זה כדבר טוב אך היו כובשים שלא רצו להחזיר את השטחים שכבשו, למשל, האתונאים שחילקו את אדמות האי סאמוס בין אזרחיהם ולא היו מעוניינים לאבד את האדמות הללו בשום אופן. האתונאים העדיפו שלא לצאת נגד אלכסנדר וצבאו ולהסתכן בכישלון כמעט ודאי. הם המתינו להזדמנות לפעולה. מותו של אלכסנדר היה נקודת המפנה מבחינת האתונאים. היות שאלכסנדר לא השאיר אחריו יורש, האתונאים חשו כי זוהי שעת הכושר לפעולה בעת אי ודאות בכל הנוגע לשלטון במקדוניה ולפעול למען שחרור אתונה בפרט ויוון בכלל מעול השלטון המקדוני.

ההיערכות למלחמהעריכה

כאשר נודע דבר מותו של אלכסנדר, שאפו האתונאים לא רק להבטיח את חירותם מידי המקדונים, אלא גם להחליפם בשלטון על יתר הערים היווניות. הכסף שהושאר בעירם על ידי הרפלוס (Harpalus) היווה משאב עיקרי לגיוס כספים ללחימה, בנוסף לשמונת אלפים שכירי חרב ששוחררו מתפקידם והמתינו בעיר טיינרום. לאוסתנס הופקד על גיוס הצבא האתונאי והנהגתו. ההנחיות שקיבל בתחילה היו שעליו להציג כאילו הוא פועל באופן עצמאי ולא בשם אתונה, זאת על מנת שאנטיפטרוס יזלזל במאמציו ולא ימהר לצאת לקראתו וזה יקנה לאתונאים זמן יקר להיערכות. לאחר שלאוסתנס גייס את שכירי החרב הוא נכנס לאטוליה. לאחר שאנשי אטוליה שמעו את דבריו של לאוסתנס הם בשמחה העניקו לו שבעת אלפים חיילים[3]. דמוסתנס הצטרף לשגרירים שעברו בין הערים היווניות על מנת לשכנע אותן להצטרף לאתונה במאבק נגד המקדונים לשחרור יוון[4].

 
מפת העמים ביוון

באספת העם באתונה הוחלט כי אזרחי העיר לוקחים אחריות עבור החופש של כל היוונים וכי עליהם לשחרר את כל הערים היווניות שנמצאו תחת שליטת חילות מצב מקדונים. עוד הוחלט כי כל האתונאים עד גיל ארבעים יתגייסו, שלושה שבטים ישארו לשמור על אטיקה, ואילו שבעה שבטים יתכוננו לצאת ללחימה. עוד הוחלט על בניית ארבעים קוואדרירמות ומאתיים טרירמות[5].

לאחר ששמע אנטיפטרוס על מותו של אלכסנדר, הוא מייד שלח בקשה לקרטרוס שישב בקיליקיה שיבוא לתגבר את כוחותיו במקדוניה. קרטרוס היה אמור לחזור למוקדון בלוויית עשרת אלפים לוחמים מוקדונים שהוצאו משרות. בנוסף, אנטיפטרוס גם שלח בקשה לפילוטס שיבוא גם לעזרתו ובתמורה לכך הציע לו את אחת מבנותיו לאישה. עם זאת, ברגע שלמד אנטיפטרוס על תנועת האתונאים וכוונותיהם, הוא השאיר את סיפָּס כגנרל מקדוניה במקומו והשאיר לו חלק מהצבא ואף הורה לו לגייס לשורות הצבא את כל מי שניתן בעוד הוא עצמו לקח עמו שלוש עשרה אלף לוחמים רגליים ושש מאות פרשים (היה מחסור בפרשים שכל הזמן נשלחו לתגבר את הצבא בנקודות שונות באימפריה) והתקדם לעבר תסליה. בתחילה, התסלים עמדו לצידו של אנטיפטרוס אך לאחר ששמעו את דבריו של לאוסתנס הם החליפו צד[6].

העמים שהצטרפו לאתונאיםעריכה

האטולים, התסאלים פרט לאלו מפלינאום, האואטנים (Oetaeans) פרט לאלו מהרקליה, האכאים מפטיאוטיס פרט לאלו מתביי, המליאנים פרט לאלו מלאמיה, הדורים, הלוקרים, הפוקים, האאניאנים, האליזנים, הדולופיאנים, האתמניאנים, הלאוקדים ואלו מהמולוסיאנים שהיו נתיניו של אריפטאוס. אריפטאוס (Aryptaeus) כרת ברית עם היוונים אך בגד בהם ועבר לצד המקדונים. הכריסטיאנים מאביה[7], אנשי העיר ארגוס, אנשי העיר סיקיון, אנשי העיר אליס, אנשי העיר מסניה וכן אנשי העיר אקטה[8].

מהלך המלחמהעריכה

הקרב בפלטיאהעריכה

פלטיאה
 
 
 
פלטיאה

לאחר שאלכסנדר הגדול הרס את תביי בשנת 335 לפני הספירה, הוא חילק את אדמותיהם בין אנשי בויאוטיה. אנשי בויאוטיה האמינו כי אם האתונאים ינצחו במרד נגד מקדוניה הם יחזירו את האדמות לגולים מתביי, שהיו בני בריתם בעבר, ולכן נטו לצד המקדוני. הבויאוטנים חנו ליד פלטיאה (Plataea). אתונה שלחה ללאוסתנס תגבורת שמנתה חמשת אלפים חיילים רגליים, חמש מאות פרשים ואלפיים שכירי חרב. לאוסתנס יצא לקראתם. לאחר שנפגשו, לאוסתנס הוביל את כוח התגבורת חזרה אל המקום בו חנה יתר הצבא האתונאי ובדרכם הם עברו דרך בויאוטיה. כאשר הצבאות, האתונאי והבויאוטי נפגשו בקרב, האתונאים ניצחו ולאחר תום הקרב לאוסתנס מיהר לעבר תרמופילאי שם הוא עתיד לפגוש את אנטיפטרוס.

הקרב בתרמופילאיעריכה

לאחר הניצחון בפלטיאה, לאוסתנס העביר את כוחותיו לתרמופילאי. בעוד הוא ממתין להגעת אנטיפטרוס וצבאו למקום הוא עסק בסריקה של האזור ובאיוש המעברים השונים. כאשר הגיע לבסוף, הצבא המקדוני בראשות אנטיפטרוס הובס. אנטיפטרוס לא העז לחדש את הקרב ולתקוף בשנית היות שצבאו הצטמצם, אך, גם לא יכל לחזור למקדוניה בבטחה היות שנמצא בתסליה שעכשיו הייתה עוינת לו. אנטיפטרוס וצבאו נסוגו ומצאו מקלט בעיר לאמיה שם הם הסתגרו והחלו לחזק את החומות.

המצור על לאמיהעריכה

כאשר לאוסתנס הגיע לקרבת לאמיה הוא הקים מחנה. סביב המחנה הוא הורה לחפור תעלה עמוקה ומסביבה הוא הקים מכשולים. בתחילה, לאוסתנס התקרב אל העיר ותקף אותה בניסיון למשוך את אנטיפטרוס וצבאו החוצה לקרב. היות שאנטיפטרוס לא העז להסתכן בקרב פנים מול פנים מול צבאו העדיף של לאוסתנס, לאוסתנס הורה על התקפות מדי יום על חומות העיר. בעקבות התקפות אלו נהרגו רבים מצד התוקפים, העיר הייתה מצוידת היטב ולכן המקדונים זכו להגנה טובה.

לאוסתנס הורה על הפסקת ההתקפות והחליט להטיל מצור על העיר בחוסמו את כל דרכי הגישה לעיר ולכידתה של כל האספקה שנכנסה לעיר בכוונה להביס את המקדונים באמצעות רעב. לאוסתנס החל לבנות חומה ולחפור תעלה מסביב לעיר על מנת למנוע כל ניסיון בריחה.

זמן מה לאחר תחילת המצור, האיטולים חזרו לעירם לאחר שביקשו את רשותו של לאוסתנס על מנת לטפל בעניינים פנימיים שלהם, עזיבתם החלישה במעט את כוחם של האתונאים. מספר עובדים שחפרו את התעלה סביב העיר הותקפו על ידי המגנים המקדונים ובמקום התפתח מאבק, לאוסתנס יצא לעזרתם אך הוא הוכה בראשו מאבן ונפצע קשות. שלושה ימים לאחר מכן מת לאוסתנס. את ההספד שלו נשא היפרידס שהיה ידוע בעוינותו כלפי מקדוניה. במקומו של לאוסתנס מונה אנטיפילוס שהיה ידוע בגאונותו הצבאית ובאומץ ליבו[9].

לאחר שלמדו על התקרבותו של לאונטוס (Leonnatus) לעברם על מנת לחבור אל אנטיפטרוס, החליטו האתונאים לוותר על המצור ולצאת לעבר לאונטוס. לכן, הם שרפו את המחנה שהקימו ושלחו את כל נושאי הכלים וכל אלו שאינם עוסקים בלחימה בפועל אל העיר מליטיה בעוד החיילים מוכנים למסע עם ציוד קל.

הקרב בראמנוסעריכה

אנטיפטרוס שלח שגריר גם אל לאונטוס על מנת שיבוא לעזרתו והלה נענה לקריאה. ראשית, לאונטוס פנה למקדוניה ושם הוא גייס יותר מעשרים אלף לוחמים רגליים ואלף וחמש מאות פרשים, הוא הצעיד אותם אל תוך תסליה נגד האויב האתונאי.

בשלב זה של המלחמה, הצבא היווני מנה רק עשרים ושניים אלף לוחמים רגליים וכשלושת אלפים וחמש מאות פרשים כאשר אלפיים מתוכם היו תסלים שהיו ידועים באומץ לבם וגבורתם[10]. רבים מהיוונים חזרו לבתיהם על מנת להסדיר את ענייניהם הפרטיים ולכן הצטמצם הצבא.

הקרב היה ארוך ועיקש אך הפרשים התסלים החלו לצבור יתרון. לאונטוס לחם בעוז גם כאשר נותק מכוחותיו אך לבסוף הוא הוכה אנושות ונלקח אל עבר כוחות העזר שחנו במליטיה ושם הוא מת. הפרשים התסלים בראשות מנון (Menon IV of Pharsalus) הביסו את הפרשים המקדונים ובעקבות זאת הפלנקס המקדוני החל לסגת לעבר מישור הררי שם היה יותר קשה לפרשים לפעול נגדו. לאחר שהיוונים הבינו שאיבדו את היתרון שהעניקו להם הפרשים הם עזבו את שדה הקרב.

למחרת הקרב הגיע למקום אנטיפטרוס עם צבאו. לאחר שהוסר מעל לאמיה המצור והיוונים פינו את האזור, אנטיפטרוס יכול היה לעזוב את העיר. אנטיפטרוס נטל את השליטה על הצבא המובס וצירף אותו לכוחותיו, אך, עדיין העדיף להימנע מקרב ולכן בחר להמשיך לסגת באזור ההררי יותר ולהימנע מתקיפה של הפרשים היווניים. אנטיפילוס, שעמד בראש הצבא היווני, החליט לא לרדוף ולעקוב אחרי הצבא המקדוני, אלא, בחר להישאר ולהמתין בתסליה.

באותו הזמן, התנהלו מספר קרבות ימיים בין הצי המקדוני בראשות קלייטוס שמנה מאתיים וארבעים ספינות לבין הצי האתונאי בראשות אבטיון (Evetion) שמנה מאה ושבעים ספינות וזאת לאחר שהאתונאים בנו ספינות נוספות במיוחד לשימוש במלחמה זו. קלייטוס הביס את האתונאים בשני קרבות עיקריים שנערכו ליד האיים האכינדים (Achinades).

הקרב בקראנוןעריכה

קראנון
 
 
 
קראנון

קראטרוס חזר למקדוניה לאחר שנענה לבקשתו של אנטיפטרוס לבוא לעזרתו, עמו הגיעו גם ששת אלפים לוחמים רגליים שלחמו לצד אלכסנדר הגדול ועוד ארבעת אלפים שגויסו במהלך המסע חזרה, אלף קשתים וקלעים פרסים ואלף חמש מאות פרשים. קראטרוס נכנס לתסליה וחבר לאנטיפטרוס וסר למרותו מרצון. בשלב זה, צבאו של אנטיפטרוס מנה כארבעים אלף לוחמים רגליים, שלושת אלפים קשתים וקלעים וכחמשת אלפים פרשים[11]. הצבא האתונאי, שעדיין לא חיזק את כוחו בחזרה לאחר שרבים מלוחמיו חזרו לבתיהם במהלך ההמתנה בתסליה מנה בשלב זה עשרים וחמישה אלף לוחמים רגליים, שלושת אלפים וחמש מאות פרשים, היוונים שמו את יהבם על הפרשים התסלים שהיוו חלק משמעותי מניצחונותיהם הקודמים במלחמה.

אנטיפטרוס הניע את חייליו וניסה למשוך את היוונים שהיססו עדיין לצאת לקרב היות שרצו לחכות שעוד חיילים יחזרו, אך, לבסוף היוונים נאלצו לצאת לקרב. היוונים ערכו את כוחותיהם כך שהפרשים היו בראש ואילו הפלנקס צעד מאחוריהם. ידם של הפרשים התסלים הייתה על העליונה, אך, אז שלח אנטיפטרוס את הפזטיירוי המקדוני אל מול הפלנקס היווני. הרגליים היוונים החלו לסגת היות שספגו אבדות רבות ולא יכלו לעמוד בפני מספרם הרב של המקדונים. למרות שהפרשים התסלים צברו יתרון מול אויבהם הפרשים המקדונים, כאשר הם ראו שהלוחמים הרגליים נסוגים, הפרשים התסלים החלו לסגת גם כן וניסו לחבור לעמיתיהם. כאשר היוונים נסוגו לאזור הררי שהקשה על הלחימה הקרב הופסק. יותר מחמש מאות יוונים נהרגו ומהצד המקדוני נהרגו כמאה ושלושים[12].

למחרת, מנון ואנטיפילוס שהיו מנהיגי היוונים החליטו לשלוח שגרירים אל אנטיפטרוס כדי לדון על הפסקת אש. תשובתו של אנטיפטרוס הייתה כי הוא מתכוון לדון עם כל עיר על התנאים אך אינו מוכן לדון על הסכם כללי. היוונים סירבו לכך היות שרצו הסכם שהיה תואם לכל הערים, ולכן אנטיפטרוס וקראטרוס שלחו כוחות לערים קרובות על מנת להטיל עליהן מצור ולכבוש אותן בקלות היות שרוב המגינים נמצאו בצבא שנמצא בשדה הקרב. הערים שפחדו מהמקדונים החלו לשלוח, אחת אחרי השנייה, שליחים אל אנטיפטרוס על מנת לתאם תנאים להפסקת אש. תנאיו של אנטיפטרוס לא היו קשים וזה שכנע ערים נוספות לשבת עמו אל שולחן המשא ומתן. האתונאים ובני בריתם הקרובים האטולים שהיו העוינים ביותר למקדונים ננטשו על ידי בני בריתם שחתמו הסכמים עם אנטיפטרוס.

תוצאות המלחמהעריכה

כאשר האתונאים והאטולים הבינו כי נשארו לבדם מול המקדונים הם החליטו לשלוח משלחת אל אנטיפטרוס. בראש המשלחת עמד דמאדס (Demades) שהיה דמגוג אתונאי מוכר. זכויות האזרח של דמאדס באתונה נשללו בעקבות הצהרות לתמיכה במקדוניה וקבלת שוחד, אך, עקב מצב החרום שנוצר הוא קיבל אותן בחזרה על מנת שיוכל לייצג את העיר, בנוסף אליו נשלח גם פוקיון (Phocion). אנטיפטרוס ענה להם כפי שענו לו האתונאים בעת ששלח אליהם שגרירים לדון על הפסקת אש בזמן שהיה תחת המצור בלאמיה, תשובתו הייתה שהוא מוכן לסיים את המלחמה בתנאי שהוא יקבל שליטה מלאה על אתונה. בלית ברירה האתונאים נאלצו להסכים לתנאי זה.

למרות שיזמו את המלחמה, אנטיפטרוס הפגין יחס מתון כלפי האתונאים והרשה להם לשמור על עירם, הוא לא הגלה אותם מאדמתם ואף לא נגע ברכושם. עם זאת, אנטיפטרוס שינה את שיטת הממשל באתונה וקבע כי כוח פוליטי יהיה תלוי במעמד כלכלי וכי רק אלו שברשותם יותר מאלפיים דראכמות יוכלו לעסוק בפוליטיקה. אנטיפטרוס עוד קבע כי השלטון יתנהל על פי החוקה של סולון. אנטיפטרוס למעשה ביטל את העצמאות הפוליטית של אתונה ובכך החליש את חשיבותה הפוליטית בין יתר הערים היווניות. אנטיפטרוס נישל אזרחים מתפקידיהם בטענה כי הם מפרים את השלום ומחרחרי מלחמה ואף הציע להם אדמות להתיישבות בתראקיה. אנטיפטרוס הוציא להורג חלק מאנשי ההנהגה האתונאית וכך מצא היפרידאס את מותו[13]. דמוסתנס התאבד לאחר שנלכד על ידי כוחותיו של אלכסנדר לאחר שרדפו אותו מרגע שברח מאתונה בתום המלחמה[14].

עם זאת שאנטיפטרוס, לאחר שביצע שינויים בשלטון באתונה, נתן לאתונאים יד חופשית להתנהלות הפנימית שלהם, הוא עדיין הציב חיל מצב בעיר על מנת לוודא שלא יפרוץ מרד נוסף וגם על מנת לוודא שהשלטון הדמוקרטי שהיה נהוג עד אז לא ישוב על כנו. אנטיפטרוס הפגין מתינות רבה ביחסו כלפי הערים היווניות האחרות והערים הוקירו לו תודה על כך בצורת נאומים לזכותו, תארים ואותות כבוד.

ראו גםעריכה

לקריאה נוספתעריכה

הערות שולייםעריכה

  1. ^ Pausanias 1.25.3
  2. ^ Diodorus Siculus. 18.8.
  3. ^ Diodorus Siculus 18.9.
  4. ^ Plutarch, Life of Demosthenes. 27
  5. ^ Diodorus Siculus. 18.10.
  6. ^ Diodorus Siculus. 18.12.
  7. ^ ראו ערך אביה (אי)
  8. ^ Diodorus Siculus. 18.11.
  9. ^ Diodorus Siculus. 18.13
  10. ^ Diodorus Siculus. 18.15
  11. ^ Diodorus Siculus 18.16
  12. ^ Diodorus Siculus. 18.17
  13. ^ Mahaffy, J. P. Alexander's Empire, Ares Publishers Inc., Chicago, 1981, P.49
  14. ^ Plutarch, Life of Demosthenes. 29-30