לוקרים
הלוקרים (ביוונית: Λοκροί, בלטינית: Locri) היו בני שבט יווני קדום שחי ביוון. הם דיברו בדיאלקט לוקרי, רמז אפשרי להיותם שארי־בשר לדורים. מקום מושבם היה בחבל לוקריס (אנ') הקדום במרכז יוון.
תושבי לוקריס בתקופה הפרהיסטורית היו הלֶלֶגִים (Leleges); הם נדחקו על ידי הלוקרים עם תחילת הגעתם של שבטי ההלנים אל דרום יוון. דיוניסיוס מהליקרנסוס סבור, לעומת זאת, כי "לוקרים" הוא שמם המאוחר של הללגים,[1] ובזה הוא מצטרף להיסטוריונים קדמונים נוספים המזהים את ההלנים עם העמים שישבו לפניהם בארץ יוון. אריסטו וסופרים אחרים סברו כי הלוקרים נקראו על שמו של לוקרוס, מלכם הקדום של הללגים.[2] מסורות אחדות מספרות כי דאוקליון, אביהם הקדמון של ההלנים, חי בעיר הלוקרית אוֹפּוּס או קִינוּס.[3]
תולדותיהם ותפוצתם עריכה
הלוקרים הגיעו אל דרום יוון מפינדוס בסוף האלף השני לפנה"ס. בתקופה ההיסטורית נחלקו הלוקרים לשני שבטים נפרדים, שנבדלו זה מזה במנהגיהם, באורח חייהם ובתרבותם. הלוקרים המזרחיים, שנקראו אוֹפּוּנְטִים ואֶפִּיקְנֵמִידִים, חיו בחוף המזרחי של יוון, ממול לאי אֶוּבּוֹיָה, ואילו הלוקרים המערביים, שנקראו אוֹזוֹלִים או אֶסְפֶּרִינִים, ישבו במפרץ הקורינתי. בין שני השבטים הפרידו הר פרנסוס וחבלי דוריס ופוקיס.[4]
קרוב לוודאי שארץ מושבם של הלוקרים בראשית תולדותיהם השתרעה מים אל ים, והם נתפרדו לשניים בעקבות הגירת הפוקים והדורים.[5] הקולוניה המפורסמת ביותר שהקימו הייתה לוקרוי אפיזפיריאוי (לוקרי של ימינו), אותה ייסדו במאה ה-7 לפנה"ס ביוון הגדולה (דרום איטליה). לדברי סטרבון היו המתיישבים לוקרים אוזולים מחבל אמפיסה.
במאה ה-6 לפנה"ס פרצו סכסוכים אחדים בין הלוקרים לבין השבטים השכנים להם. הומרוס מזכיר ביצירתו רק את הלוקרים האופונטים, שהיו קדומים יותר ותרבותם מפותחת יותר. הלוקרים האוזולים, שעל פי המסופר היו קולוניה של הלוקרים האופונטים, אינם נזכרים לפני המלחמה הפלופונסית, וגם אז הם מוצגים כעם ברברי למחצה.[6] זהו האזכור האחרון של הלוקרים האוזולים, שכן במאה ה-4 לפנה"ס נחלו מפלה מידי קורינתוס ואיבדו את זהותם האתנית. הלוקרים האופונטים, אשר על פי המסופר נלחמו בקרב תרמופילאי בין היוונים לפרסים, היו נתונים להתקפותיהם של שבטים שונים שהשמו את ארצם, ורק מעטות מבין עריהן הוסיפו לשמור על זהותן הלוקרית במהלך המאה ה-3 לפנה"ס.
תרבותם עריכה
הלוקרים שישבו סביב תרמופילאי היו הראשונים שכונו בשם הלנים. רק מאוחר יותר הורחב השם וכלל את השבטים היווניים האחרים שהשתייכו מבחינה דתית לאמפיקטיונה של דלוס. המפורסמים ביותר מבין הגיבורים שקמו ללוקרים היו איאס הלוקרי, המוכר יותר בשם איאס הקטן בן אוילאוס, ופאטרוקלוס בן מנויטיוס, חברו הטוב של אכילס. עדויות לפולחן איאס נתגלו באֶוּבּוֹיָה, פונטוס, האיים האגאיים, אסיה הקטנה, הפלופונסוס, קרקירה, אפירוס, דרום איטליה וצפון אפריקה, ומשמעות הדבר כי התרבות הלוקרית נפוצה ברחבי העולם היווני הקדום. על פי המיתולוגיה היוונית היו הלוקרים שארי בשרם הקרובים של הפוקים והאלנים.
ג'יימס מ' רדפילד, פרופסור להיסטוריה יוונית עתיקה באוניברסיטת שיקגו, כותב בספרו The Locrian Maidens: Love and Death in Greek Italy, כי הלוקרים יושבי לוקרוי אפיזפיריאוי התייחסו בדרך מיוחדת להבדל בין המינים.[7] אומנם הנשים והגברים לא נחשבו בעיניהם לשווים, אך נשים החזיקו בזכויות דתיות מיוחדות, אשר גברים יכלו להשיגן רק על ידי נישואים להן. הנשים הלוקריות היו אפוא האמצעי לרכישת המעמד, והנישואים קיימו את הסדר החברתי של אוליגרכיה מסורתית.
מקורות עריכה
- ערך זה כולל קטעים מתורגמים מן הערך Locris בתוך החיבור William Smith (editor), Dictionary of Greek and Roman Gegography, 1854, הנמצא כיום ברשות הציבור.
הערות שוליים עריכה
- ^ Dionysius of Halicarnassus, Roman Antiquities, Book 1, 17. Digitized copy in LacusCurtius.
- ^ Aristot.; Hes. Ap. Strabo vii. P. 322; Scymnus Cha. 590` Dicaearch. 71; Plin. Iv. 7. s. 12 .
- ^ Pind. Ol. Ix. 63, seq.; Strab. Ix. P. 425.
- ^ Strab. Ix. P. 425.
- ^ Niebuhr, B.G., Lectures on Ancient Ethnography, vol. i. p. 123.
- ^ Thuc. i. 5.
- ^ Seth Sanders, "What did te Locrian Maidens know about sex differences?". The University of Chicago Chronicle, vol. 23, No. 9 (feb. 5, 2004)