מרד א-שוואף במוסול (1959)
מרד א-שוואף במוסול (בערבית: ثورة الشواف, תעתיק מדויק: תַ'וְרַת אלשַּׁוַּאף) היה ניסיון הפיכה שפרץ בעיר מוסול שבצפון עיראק ב-7 במרץ 1959 והסתיים כמה ימים לאחר מכן. בהפיכה ניסו קבוצת לאומנים-נאצריסטים, שבראשם עמד הקולונל עבד אל-ווהאב א-שוואף (אנ'), להדיח את ראש ממשלת עיראק עבד אל-כרים קאסם. ניסיון ההפיכה בא על רקע ההתקרבות המדינית של עיראק לברית המועצות והתנגדותו של קאסם לאיחוד מדיני עם הרפובליקה הערבית המאוחדת. ההפיכה נכשלה בזכות שמירת האמונים של הצבא העיראקי לקאסם, שנעזר במיליציות קומוניסטיות מטעם המפלגה הקומוניסטית העיראקית ובשבטים כורדיים מאזור מוסול. כישלון ההפיכה גרם לאנרכיה זמנית בעיר מוסול, שקבוצות שונות בה ניצלו את הכאוס שנוצר כדי להסדיר חשבונות פוליטיים ואישיים. עוד הוביל ניסיון ההפיכה לקרע בין עיראק לבין הרע"ם, להדרתם הסופית של תומכי הנאצריזם בעיראק ולהתחזקות מפלגות השמאל והכורדים.
 | ||
| תאריך הסכסוך | מרץ 1959 | |
|---|---|---|
| מקום | מוסול, עיראק | |
| עילה | התנגדות חלקים בצבא עיראק לסירוב המשטר העיראקי להצטרף לרע"ם | |
|
| ||
רקע עריכה
לאחר מהפכת 1958 וביטולה של המלוכה העיראקית התגלעו חילוקי דעות פוליטיים בין הגורמים המהפכנים בשאלה אם על עיראק להצטרף לרפובליקה הערבית המאוחדת (רע"ם) בראשותו של גמאל עבד אל-נאצר. בראש המתנגדים לאיחוד היה אחד ממנהיגי המהפכה, עבד אל-כרים קאסם, שעתיד לשמש כראש ממשלת עיראק לאחר המהפכה. קאסם דגל בגישה שהעמידה במרכז את שימורה, חיזוקה, ופיתוחה של עיראק, תוך שילוב העדות השונות באומה העיראקית. קאסם תמך בשיתוף פעולה עם רע"ם וחתם עִמה על מספר רב של הסכמים לשיתוף פעולה בתחומים שונים, אולם הוא התנגד להצטרפות עיראק לאיחוד וטען שעל עיראק לחזק את עצמאותה ואת מעמדה בין מדינות ערב, ושהצטרפות לאיחוד תפגע במעמדה.[1] כנגדו עמד שותפו למהפכה עבד א-סלאם עארף, שהוקסם מרעיונות הפאן-ערביות והנאצריזם. עארף דגל באיחוד מדיני עם רע"ם ופעל במטרה להדיח את קאסם ולהוציא את אותו איחוד לפועל.[2] קאסם, שהבין את האיום על שלטונו, הדיח את עארף במהלך ספטמבר 1958 מכל תפקיד ממשלתי שהוא.[3] ב-5 בפברואר 1959 גזר בית הדין של מהדאווי ("הטריבונל העממי") עונש מוות על עארף, שלא הוצא לפועל לבסוף והומתק למאסר. באותה שנה גילו כוחות הביטחון העיראקים קשר מחתרתי להפלת משטר קאסם, שבמרכזו עמד הפוליטיקאי הלאומי הוותיק רשיד עאלי אל-כילאני, שבעת גלותו במצרים שהה במחיצתו של גמאל עבד נאצר והפך לאחד מתומכיו הנלהבים. פרסום גזר הדין גרם למשבר פוליטי ולפרישתם של שישה שרים. המשבר הפוליטי הוביל להקמת ממשלה חדשה שהדירה את תומכי הפאן-ערביות ממוסדות השלטון, וגרמה לקאסם להעביר את משענת כוחו אל עבר מפלגות השמאל והקומוניסטים.[4] במקום השרים שפרשו מינה קאסם שרים חדשים מקרב קצינים הנאמנים לו, ונציגים ממפלגת השמאל, "המפלגה הלאומית הדמוקרטית", שלא התנגדה להתחזקותם של הקומוניסטים. בה בעת שינה קאסם את מדיניותו הבינלאומית, והחל להדק קשרים עם ברית המועצות על חשבון קשרי עיראק עם המערב. הדרת תומכי הפאן-ערביות והתחזקות הקומוניסטים הובילו להתגבשות חזית מאוחדת כנגד קאסם, שאת חבריה אפיין החשש מהפיכת עיראק לגרורה סובייטית וההכרה שלא ייתכן איחוד מדיני עם רע"ם כל עוד קאסם עומד בראש עיראק ולכן יש להפיל את משטרו.[5][6]
נגד קאסם התגבשה קואליציה מגוונת, שבה נמצאו אנשי מפלגות הימין, בעלי אדמות שבטיים שהתנגדו לרפורמה האגררית של קאסם וחששו מפני התחזקות הקומוניסטים, וקצינים בצבא העיראקי.[5] בראש קבוצת הקצינים עמד הקולונל עבד אל-ווהאב א-שוואף, מפקד החטיבה החמישית שהוצבה במוסול.
תכנון המרד עריכה
מועד תחילת המרד נקבע ל-5 במרץ 1959, בעת שהתקיים במוסול "קונגרס השלום", שאורגן במתכונת כלל-ארצית ובו השתתפו 250 אלף איש. עיתוי תחילת המרד למועד כינוסו של "קונגרס השלום", ובחירת מוסול כמקום המרד, התבסס על כמה שיקולים מצידם של המורדים: ראשית, בבגדאד שלטו כוחות צבא נאמנים לקאסם, וברחובותיה של הבירה פעלו מיליציות קומוניסטיות שתמכו בקאסם. בשל כך כל ניסיון הפיכה בבירה היה נדון מראש לכישלון; שנית, מספר מפקדים של יחידות צבא שהוצבו באזור מוסול הביעו את נכונותם להשתתף במרידה; שלישית, מוסול שימשה מאז ומתמיד מבצרם של חוגי הימין. במחוז זה היה משקלם של בעלי האחוזות הגדולות, שעשויים היו להיפגע מהרפורמות הכלכליות והקרקעיות שתכנן קאסם לבצע, גדול; רביעית, מארגני המרידה הביאו בחשבון את הימצאותם של כמה שבטים נודדים בסביבות מוסול, שלפחות אחד מהם, שבט שַמַר, הביע נכונות להצטרף למרידתם;[7] חמישית, מוסול הייתה קרובה לגבול הסורי, דבר שאפשר הזעקת תגבורת מרע"ם במקרה הצורך.
גמאל עבד אל-נאצר תמך במרד ודאג לכך שכמות מסוימת של נשק תוברח מסוריה למוסול. לצד זאת, שליחי המורדים נפגשו בדמשק עם עבד אל-נאצר ועם שר הפנים של ה"חבל הסורי" של רע"ם, עבד אל-חמיד סראג', על מנת לתאם את מהלך המבצע. ככל הנראה שמו המורדים את מבטחם בהצטרפותן של יחידות צבא אחרות מקרב הצבא העיראקי למרידה, ובתחנת השידור של מוסול, שתוגברה במשדרים שהוקמו בסוריה במטרה להגביר את טווח שידוריה. לתחנה נועד תפקיד חשוב בשידור ידיעות כוזבות, שמטרתן הייתה להציג תמונה של הצלחה של המרד כבר משלביו הראשונים.[8] [9]
מהלך המרד עריכה
למרות תכנונו של תחילת המרד ל-5 במרץ 1959, הוא החל בפועל רק יומיים לאחר מכן, ב-7 במרץ, בעקבות מהלך עצמאי ולא מתואם של הקולונל א-שוואף מפקד הצבא במוסול, אשר ביקש להבטיח לעצמו את המעמד הבכיר בהפיכה נגד קאסם. ב-8 במרץ קרא קולונל א-שוואף להדיח את קאסם ולקריאתו הצטרפו קציני צבא בכירים נוספים, ביניהם מפקד בסיס חיל האוויר שליד מוסול. בין ה-7 ל-8 במרץ נקראו כל האזרחים תומכי המרידה למחנה צבאי הסמוך למוסול שם חולקו להם רובים ומדים כדאי שייקחו חלק במרידה.[10] רע"ם, שתמכה במרד, תקפה את קאסם בתחנות הרדיו והעיתונות שלה במצרים ובסוריה וקראה להדחתו. המרידה במוסול עוררה הדים ברחבי עיראק: בפרברי בגדאד פרצו הפגנות תמיכה במורדים ובמהומה שהשתררה בעיר פרצו אל פני השטח המתיחויות המעמדיות, העדתיות והשבטיות. במוסול עצמה התפתחו קרבות דמים, כשיחידות צבא נלחמו אלה באלה ומיליציות מן ממפלגות השמאל שהוקמו על ידי קאסם נלחמו במורדים לצידן של יחידות צבא עיראק. במשך כל יום ה-8 במרץ התחוללו קרבות עזים במוסול ובסביבתה, ובשלב מאוחר יותר של אותו יום הצטרפו למורדים אנשי שבט שַמַּר.[11]
דיכוי המרד עריכה
למרות התמיכה במרד בקרב קציני הצבא העיראקי, רוב יחידות הצבא העיראקי וחלקים ניכרים מן האוכלוסייה העיראקית עדיין שמרו על נאמנותם לקאסם. ביחידות הצבא עצמן התגלע קרע חברתי-מעמדי, שנשא גם אופי עדתי: הקצינים המורדים היו ברובם ערבים-סונים מבני המעמד הבינוני, החדורים באידאולוגיה פאן-ערבית ונאצריסטית. לעומת זאת, החיילים והנגדים שהתייצבו נגדם, היו מבני השכבות העממיות העניות במדינה, רבים מהם שיעים וכורדים, שהתנגדו לאחדות הערבית, תלו תקוות במסרים הסוציאליסטיים של המשטר וראו בקאסם את מנהיגם. בדיכוי המרד השתתפו גם שבטים כורדים מקומיים וביניהם אנשי שבט בארזאני, ששמרו אמונים לקאסם. אותם שבטים הקיפו את מוסול, ומנעו מאנשי שבט שמר ומשבטים ערביים נוספים בעלי נטיות נאצריסטיות, להגיע למוסול ולתגבר את כוחות המורדים.[12] הערכות המורדים באשר לסדר הכוחות שיעמדו לצידם התבררו כמוטעות ורק שתי יחידות צבא נוספות מחוץ למוסול הצטרפו לבסוף למרידה.[13] במהלך המרד במוסול נודעו מקרים רבים בהם סירבו חיילים פשוטים לפקודות הקצינים לקחת חלק במרידה נגד המשטר. חיילים בדרגות שונות וקצינים שביקשו לשמור אמונים למשטר התקוממו נגד מפקדיהם שביקשו להפיל את קאסם. במהלך הפצצה אווירית שערך חיל האוויר העיראקי מעל מוסול, נפצע הקולונל א-שוואף וכשפונה לבית החולים נרצח על-ידי חובש. נוכח ההתנגדות העזה של הכוחות הנאמנים לקאסם, פעולותיו המהירות והחלטיות, וכישלון המורדים לערער את אחיזתו של קאסם בשורות הצבא, דעך המרד וב-9 במרץ פרסם הגנרל אחמד סאלח אל-עבדי הודעה רשמית על דיכויה הסופי של המרידה ועל הריגתו של א-שוואף. ימים מספר לאחר מכן עוד נמשכו העימותים בתוך מוסול עצמה, כשכוחות מתומכי קאסם ותומכי הקומוניסטים נצפו בוזזים, שודדים, ומחסלים חשבונות אישיים עם תושבי העיר שנחשדו בשיתוף פעולה עם המורדים או שנחשבו לעשירים. בסך הכול, הגיע מספר ההרוגים באירועי המרידה ל-2,426.[14] עם שוך המרידה הוצאו להורג ארבעה מראשי המורדים ונערכו טיהורים בצמרת הצבא. המורדים שנותרו בחיים ברחו לסוריה שם התקבלו בכבוד רב.[8]
תוצאות המרד עריכה
לניסיון המרד היו תוצאות משמעותיות, קאסם הראה שרוב הצבא העיראקי נאמן לו ולא ימרוד בו, אך למרות עובדה זו, בעקבות ניסיון המרידה בוצעו בצבא מספר טיהורים במטרה להבטיח את נאמנותו המוחלטת של הצבא לשלטון. ניסיון המרד הכושל גם הראה עד כמה מוגבל הוא כוחם של תומכי הנאצריזם בעיראק ולמעשה החליש עוד יותר את תומכי הפאן-הערביות וגרם למאבק האידאולוגי בעיראק להחריף, בעיקר על רקע ההוצאה להורג הפומבית של ארבעת הקצינים שעמדו בראש המרד.[15] אל מול היחלשות תומכי הפאן-ערביות, התחזקו גורמים מקרב מפלגות השמאל ובייחוד המפלגה הקומוניסטית.
גורם נוסף שנהנה מתוצאות המרידה היו הכורדים. נאמנות שבט בארזאני לקאסם תוגמלה בהענקת חנינה לכל המנהיגים משבט בארזאני שעמדו לימינו בעת המרידה במוסול.[16] ובאפריל 1959 הגיע הספינה הסובייטית "גרוזיה" מברית המועצות לבצרה, כשעל סיפונה 820 לוחמים כורדים, שהוחזרו לעיראק לאחר גלותם משנת 1947. קאסם העניק במהירות משרות ממשלתיות לאותם לוחמים כורדים כדי לקנות את נאמנותם. באותו חודש, קיבלו מוסטפא בארזאני ונאמניו בתנועה הלאומית הכורדית את הבעת האמון האולטימטיבית מצד קאסם – אספקת כלי נשק. על פי הערכות של צבא עיראק, ניתנו לכוחותיו של בארזאני 1,000 מקלעים וכמות נדיבה של תחמושת. בנוסף, קאסם גם סיפק לשבט בארזאני 89,000 דינר לבניית בתים ולשיפור תנאי החיים בכפרים שבאזורים הכורדיים בצפון המדינה.
מבחינה אזורית, בעקבות ניסיון המרד והתמיכה הפומבית שניתנה לו באמצעי תקשורת של הרע"ם, הפכה המתיחות ששררה עד אז בין עיראק לבין הרע"ם לקרע של ממש. קאסם הואשם על-ידי דוברי הרע"ם בבגידה באומה הערבית, והוצג כמשרת של הקומוניסטים. שיתוף הפעולה בין המדינות בתחומי הצבא, הכלכלה, התרבות והחינוך הופסק לאלתר, מאות מומחים שהגיעו לעיראק לאחר המהפכה ב-1958, חזרו למצרים, ותוכניות לשיתוף פעולה בין המדינות הוקפאו וגוועו.[17]
הערות שוליים עריכה
- ^ אפל מיכאל, עראק - מלוכה, מהפכה, רודנות, רעננה: האוניברסיטה הפתוחה, 2005, עמ' 176
- ^ עראק - מלוכה, מהפכה, רודנות, אפל מיכאל, רעננה: האוניברסיטה הפתוחה, 2005, עמ' 177
- ^ עמיהוד ישראל, המזרח התיכון, 2014, עמ' 445-446
- ^ עמיהוד ישראל, המזרח התיכון, 2014, עמ' 449-451
- ^ 1 2 עמיהוד ישראל, המזרח התיכון, 2014, עמ' 453
- ^ אפל מיכאל, עראק - מלוכה, מהפכה, רודנות, רעננה: האוניברסיטה הפתוחה, 2005, עמ' 178-179
- ^ עמיהוד ישראל, המזרח התיכון, 2014, עמ' 453-454
- ^ 1 2 עמיהוד ישראל, המזרח התיכון, 2014, עמ' 454
- ^ Uriel Dann, Iraq under Qassem: A Political History, 1958-1963, New York: Praeger, 1969, עמ' 166
- ^ Uriel Dann, Iraq under Qassem: A Political History, 1958-1963, New York: Praeger, 1969, עמ' 170
- ^ אפל מיכאל, עראק - מלוכה, מהפכה, רודנות, רעננה: האוניברסיטה הפתוחה, 2005, עמ' 180
- ^ אפל מיכאל, עראק - מלוכה, מהפכה, רודנות, רעננה: האוניברסיטה הפתוחה, 2005, עמ' 180-181
- ^ Karol R. Sorby, IRAQ: THE MOSUL UPRISING OF 1959, ASIAN AND AFRICAN STUDIES, 2006, עמ' 146
- ^ ע. גורדון, ממשלת־גולה עירקית הוקמה בדמשק; בגדד 2426 נהרגו וכאלף נפצעו במרד מוסול, באתר מעריב, (סרוק באוסף העיתונות וכתבי העת של הספרייה הלאומית), 15.3.1959
- ^ Uriel Dann, Iraq under Qassem: A Political History, 1958-1963, New York: Praeger, 1969, עמ' 146
- ^ Avshalom H. Rubin, Abd al-Karim Qasim and the Kurds of Iraq: Centralization, Resistance and Revolt, 1958-63, Middle Eastern Studies, 2007, עמ' 361
- ^ אפל מיכאל, עראק - מלוכה, מהפכה, רודנות, רעננה: האוניברסיטה הפתוחה, 2005, עמ' 181-182