כורדים

לאום המתגורר בעיקר בצפון עיראק וסוריה, בטורקיה ובאיראן

כורדיםכורדית: کورد / Kurd) הם חברי קבוצת לאום המהווים חלק מהעמים האיראניים. מעריכים את מספרם של הכורדים בכ־25 עד 40 מיליון נפש. מרבית הכורדים חיים בטורקיה, איראן, עיראק וסוריה. יש גם קהילות כורדיות בארמניה וגאורגיה, ואילו הקהילה הכורדית העתיקה ליד קאבול שבאפגניסטן עזבה את המדינה בעת מלחמת האזרחים האפגנית. רוב הכורדים הם מוסלמים.[1]

כורדים
Portrait of Saladin (before A.D. 1185; short).jpgNizami Rug Crop.jpg
M-barzani.jpgJalal Talabani.jpg
צלאח א-דיןג'מאל א-דין נזאמי
מוסטפא ברזאניג'לאל טאלבאני
אוכלוסייה
30–46 מיליון
ריכוזי אוכלוסייה עיקריים

טורקיהטורקיה טורקיה 14.3–20 מיליון
איראןאיראן איראן 8.2–12 מיליון
עיראקעיראק עיראק 5.6–8.5 מיליון
סוריהסוריה סוריה 2–3.6 מיליון
גרמניהגרמניה גרמניה 1.2–1.5 מיליון
אפגניסטןאפגניסטן אפגניסטן 200,000
אזרבייג'ןאזרבייג'ן אזרבייג'ן 150,000
צרפתצרפת צרפת 150,000
שוודיהשוודיה שוודיה 83,600
לבנוןלבנון לבנון 80,000
הולנדהולנד הולנד 70,000
רוסיהרוסיה רוסיה 63,800
שווייץשווייץ שווייץ 60,000
בריטניהבריטניה בריטניה 50,000
קזחסטןקזחסטן קזחסטן 46,000
ארמניהארמניה ארמניה 45,000
טורקמניסטןטורקמניסטן טורקמניסטן 40,000
דנמרקדנמרק דנמרק 30,000
אוסטריהאוסטריה אוסטריה 23,000
יווןיוון יוון 22,000
ארצות הבריתארצות הברית ארצות הברית 21,000
גאורגיהגאורגיה גאורגיה 14,000

קנדהקנדה קנדה 6,000
שפות
כורדית, ארמית, פרסית, טורקית, ערבית, אנגלית, צרפתית, גרמנית, אזרית; שפות הארצות בהן הם נמצאים
דת
רוב:
אסלאם סוני, אסלאם שיעי, אלווים
מיעוט:
יזידים, יארסאניזם, זורואסטריות, אגנוסטיות, יהדות, נצרות
קבוצות אתניות קשורות
איראנים

מאז ראשית המאה ה-20 הכורדים שואפים להקים מדינה עצמאית בחבל הארץ כורדיסטן. עקב התנגדותן העזה של המדינות באזור לא עלה בידי הכורדים להקים מדינה. נראה כי הכורדים הם הקבוצה הלאומית הגדולה ביותר שהיא נטולת מדינה. עיראק, איראן, סוריה וטורקיה אינן מכירות בלאומיות הכורדית וחלקן שוללות מתן זכויות לביטוי תרבותי ולאוטונומיה לכורדים.

בטורקיה, רוב מזרח המדינה מאוכלס ברוב כורדי. המחתרת הכורדית, PKK, הייתה פעילה מאוד בשנות התשעים וערכה פעולות טרור רבות, עד לתפיסתו של מנהיגה, עבדוללה אג'לאן. בנוסף לפעילותה נגד הכורדים שבגבולותיה, תוקפת טורקיה גם את הכורדים שבצפון עיראק[2].

בשנים האחרונות, לאחר שנעצר מנהיגה של המחתרת, התקבלה החלטה על ידי חברי המחתרת לרכך את האידאולוגיה שלה. התנועה החלה להתמקד במאבק הכרה בשפת הכורדים, תרבותם וזכותם לחופש הביטוי.

כיום רוב הפליטים הכורדים חיים בתנאים קשים במחנות הפליטים בארצות השונות שבהן הם מפוזרים, ובמיוחד בסוריה – שם מתנהלת מלחמת אזרחים קשה תחת שלטונו של בשאר אל-אסד, אשר חלקם משתתפים בה.

היסטוריהעריכה

הכורדים של היום רואים עצמם כממשיכי וכצאצאי אנשי מדי, שכן הם שוכנים באותו אזור גאוגרפי בו הייתה קיימת בעבר אימפריית מדי, וכן מהווים חלק מהעמים האירניים[3][4][5].

לאורך שנים שלטו בשטחי המחיה של הכורדים אימפריות רבות.

במאות ה-10-11 התבססו באזור כורדיסטן מספר ישויות מדיניות כורדיות: בצפון – שאהדיד (951-1174) (מזרח טרנסאוקסניה בין הנהרות קור ואראקס), ראוואדיד (955-1221) (מרכזה בטיבריז ושלטה על כל אזרבייג'ן), במזרח חסנוויהיד (959-1015) (בזגרוס בין שאהריזור וחוזיסטאן), ואנאזיד (990-1116) (מרכזה בהולואן) ובמערב – מרוואניד (ממוקמת דרומית לדיאבקיר וצפונית לג'זירה).

ישנן תיעודים בכתב מהמאה ה-11 למהומות שיצרו כורדים שחיו בתחומי השושלת הבויהית, בעקבות מחסור במזון שנוצר בעקבות גל קור מתמשך. על פי התיאורים בני התקופה, מתוך מהומות אלו, שניתן להניח שהחלו בעקבות מחסור במזון, קמו מיליציות כורדיות – וכן מיליציות של עמים נוספים שחיו באותו אזור – שניצלו את הסכסוך הבויהי בין הצבא לממשל ויצאו למסעות ביזה ואונס, שהגיעו עד בגדאד עצמה[6].

שאיפותיהם הלאומיות של הכורדים הוכרו לראשונה במסגרת הסכם סוור אשר נחתם בסוור (בצרפתית: Sèvres), שבצרפת באוגוסט 1920 לאחר מלחמת העולם הראשונה ונועד לקבוע את גורל השטחים העות'מאניים שנכבשו במלחמה. ההסכם כלל הבטחה להקמת אוטונומיה כורדית חוצצת בשטחי טורקיה, סוריה, עיראק, איראן בסיוע מדינות ההסכמה. הוסכם כי עות'מאניים יאפשרו אוטונומיה זו, ואם תוך שנה מחתימת ההסכם ירצו בכך מרבית תושבי האזור, הכורדים יזכו בעצמאות[7].

עם זאת, עובדות בשטח שקבעו הטורקים בזמן מלחמת העצמאות של טורקיה עוגנו בהסכם לוזאן, ובריטניה, צרפת, איטליה ויוון אישרו את העצמאות הטורקית ללא הענקת מעמד אוטונומי לכורדיסטן. לאור הסכם והבטחה הטורקית, עיראקית, איראנית וסורית לאפשר לאירופאים גישה למאגרי הנפט האזוריים של הכורדים ובזול, בתמורה לביטול רעיון האוטונומיה הכורדית[8].

ממלכות ושושלות כורדיותעריכה

 
ממלכות כורדיות עצמאיות וממשלות כורדיות אוטונומיות בסביבות 1835.

דתעריכה

על פי אומדנים לא רשמיים, כיום 86% מהכורדים מוסלמים, מתוכם 65% הם מוסלמים סונים. כמו כן יש 10% מוסלמים שיעים אשר חיים בעיקר בפרובינציות כרמנשאה ועילם שבאיראן. בנוסף אליהם 10% מהכורדים הם מוסלמים אלווים והם מצויים בעיקר בטורקיה. 15% הנותרים הם בעיקר יזידים ונוצרים מדנומינציות שונות, בעיקר ארמנים, אשורים, נסטוריאנים, יעקובים כלדים. דת נוספת נפוצה פחות היא היארסאניה[9][9]. בנוסף ישנם יהודים כורדים שרובם מתגוררים בישראל.

קהילות כורדיותעריכה

 
אזורים בהם הייתה אוכלוסייה כורדית משמעותית (מעל 75%) במזרח התיכון ובקווקז (אז דרום ברית המועצות), מסומנים באדום בהיר. המפה נוצרה בידי ה־CIA האמריקני בשנת 1986
 
כורדיסטן (בהיר), אזור המחיה העיקרי של הכורדים, עליו הם טוענים לאוטונומיה. האזור מחולק כיום בין מספר מדינות במזרח התיכון: דרום־מזרח טורקיה, מערב איראן, צפון עיראק ושלוש מובלעות קטנות בצפון סוריה ובדרום ארמניה. ה־CIA, סביבות 1992

טורקיהעריכה

  ערכים מורחבים – הכורדים בטורקיה, כורדיסטן הטורקית

אוכלוסיית הכורדים בטורקיה מוערכת בכ־14.3–20 מיליון איש (17%–24% מאוכלוסיית טורקיה), החיים ב־13 מחוזות המכסים את כל דרום ומזרח טורקיה. הכורדים היו תושבי השטח הנשלט על ידי טורקיה עוד טרם השלטון המוסלמי. הטורקים הגיעו לראשונה למזרח כורדיסטן בתחילת המאה ה-14 כעות'מאניים שקבוצה מתוכם הפכה, לימים, לטורקים. כיום, מהכורדים בטורקיה נשללות זכויות מסוימות- למשל כל פעילות התרבות הכורדית בטורקיה אסורה. לכורדים אסור לקרוא לעצמם בשמות כורדיים ולהתלבש בבגדים כורדיים מסורתיים. דיבור בשפה הכורדית בציבור הוא עבירה פלילית. שירה, ריקוד ומשחקים במסורת הכורדית אסורים והעבריין ייענש על כך. דפוס והפצה של חומרים כתובים בשפה הכורדית אסורים. עם זאת, בשנים האחרונות, היו כמה סימנים לכך שממשלת טורקיה עשויה להיות מוכנה לשנות את מדיניות הדיכוי שלה.

איראןעריכה

  ערכים מורחבים – בדלנות כורדית באיראן, כורדסתאן (מחוז)
 
נערה כורדית בבגדים מסורתיים ובידה לפיד, בחגיגת נורוז ליד כפר פאלנגאן, מרכז מחוז כאמייראן, מחוז כורדסתאן, איראן, 2017
חגיגות הנורוז בכפר נערכות על ידי בני־הנוער, העולים כשבידיהם לפידים בוערים אל הסלעים שמאחוריו, ושם מעלים מדורה לרגל השנה החדשה. בינתיים, התושבים עולים אל גגות-הבתים ומנגנים מוזיקה כורדית, והכל לובשים בגדים מסורתיים, צבעוניים ושמחים. חגיגות כאלו הן מסמלי התרבות הכורדית.

באיראן חיים כיום 8.2–12 מיליון כורדים (10%–14% מאוכלוסיית איראן) השואפים לעצמאות מדינית וכלכלית. מאז שנות ה-20 של המאה הקודמת מתנהל סכסוך מתמשך בין הארגונים הכורדים לממשל האיראני במטרה לקבל עצמאות ואוטונומיה במזרח כורדיסטן. גם בתקופת השאה האיראני וגם בתקופת הרפובליקה האסלאמית. עם זאת, כאשר פרצה מלחמת האזרחים בסוריה, איראן היוותה מקום מפלט למאות אלפי פליטים כורדים שבתיהם נחרבו.

הכורדים הפייליםעריכה

שלושה גלים של פליטים כורדים עיראקיים, בשנים 1972, 1980, ו־1984 גורשו בכוח מעיראק של סדאם חוסיין לאיראן. רבים מהם הגיעו לאזור פייל, שם חיו בשלושה מחנות פליטים מרכזיים: מחנה עזרי, הנמצא בלוריסטן, אשר שיכן רק משפחות, מחנה ג'הראם, ליד שיראז, אשר שיכן בעיקר משפחות ומחנה רסמאר, הממוקם ליד קורבאד, אשר שיכן רק גברים צעירים. חלק מהגברים הכורדים הפיילים שהיו מסוגלים לעבוד פוזר בערים איראניות. בעת הגירוש, פיילים רבים ברחו לעיראק וחיים שם גם כיום אבל האלפים הרבים של הצעירים הכורדים המשכילים של פייל הופרדו ממרבית הפיילים ונאלצו לשהות כאסירים בעל כורחם בבתי כלא שבהם עברו עינויים קשים, וחיו בתנאים משפילים. הצעירים האלה כוללים ביניהם רופאים, מהנדסים, מדענים וטכנאים. רובם הגדול לא נראה מאז, ויש המשערים כי רבים מתו במחנות. לאחר החתימה על הסכם אלג'יר בין השאה האיראני מוחמד רזא שאה פהלווי לסדאם חוסיין ב־6 במרץ 1975 נותר באיראן מספר רב של פליטים כורדים פיילים. פליטים אלה סירבו לחזור לעיראק כל עוד נשאר סדאם חוסיין בשלטון. עשרות אלפים מהם היגרו לאירופה, לצפון אמריקה ולאוסטרליה וחיו שם כמהגרים, רובם בלתי חוקיים. הכורדים הפיילים ששרדו ושוחררו ממחנות הפליטים מהווים מיעוט באיראן ובעיראק וסובלים ממעמד נמוך אפילו יותר מאשר כורדים אחרים.

עיראקעריכה

  ערך מורחב – כורדיסטן העיראקית

האוכלוסייה הכורדית בעיראק מוערכת בכ־5.6–8.5 מיליון כורדים (14%–22% מאוכלוסיית עיראק).

התקוממות השיעים והכורדיםעריכה

בשנת 1991, עם סיום מלחמת המפרץ, התקוממו כורדים תושבי עיראק בניסיון להפיל את משטרו של סדאם חוסיין, והקימו את כורדיסטן העיראקית. אחרי הפצצות השיעים בדרום במחיר של חיי אזרחים רבים, שיסה סדאם חוסיין את המשמר הנשיאותי גם בערים כורדיות במטרה לדכא את ההתקוממות. ב־23 במרץ 1991 תקפו שלוש אוגדות שריון את העיר כירכוכ בעיראק. חוסיין ציווה על חייליו להרוס את הרובע הכורדי של העיר. הם הפציצו את העיר בארטילריה, רקטות וירי מסוקים והרסו את רוב הבתים הכורדים. כמה מאות אלפי תושבים ברחו מבתיהם ופנו לעבר הגבול האיראני.

פליטים אלה מכירכוכ לא נכנסו לאיראן אלא נשארו בהריסות. כמוהם גם פליטים מהעיירות והכפרים חלביה, צ'וורתה, ראניה וקאלה דיזה, הסמוכים לגבול. מאות אלפי פליטים מכירכוכ ורבים מהאזור שמסביב לה מתגוררים כיום במזרח כורדיסטן, מהעיר דארבאנד אי קאהאן בדרום אל העיר קאלה דיזה בצפון.[דרושה הבהרה]

הסמכות הצבאית העיראקית בכירכוכ לא אפשרה לפליטים לחזור הביתה. סדאם חוסיין תכנן לשנות את ההרכב האתני של כירכוכ, מרכז לייצור נפט, על ידי יישוב ערבים בבתים כורדים. באמצע יולי 1991 הוא הביא כמה אלפי משפחות ערביות, ונתן להם את הבתים הכורדים שננטשו. בדרך זו, חוסיין ניסה לעקור את הכורדים לצמיתות מביתם. מאז אוקטובר 1991, נציבות הפליטים של האו"ם סיפקה להם סיוע דל ביותר.

כאשר תקף הצבא העיראקי שוב את קאלר וסולימאניה ב־5 באוקטובר 1998, נמלטו כ־300 אלף כורדים, רובם נשים וילדים. ארגוני סיוע כורדים, בסיוע הכורדים המקומיים, ניסו לסייע אך נתקלו בקשיים בשל האמברגו הכלכלי שהוטל על האוכלוסייה הכורדית.

תחת שלטונו של סדאם חוסיין, עד 2003, היו הכורדים חשופים לרצח עם, שמטרתו הייתה הרס העם הכורדי ומורשתו האתנית באמצעות הפצצה כימית והתקפות צבאיות לא־קונבנציונליות. באזורים הכפריים של כורדיסטן נהרסו כמה אלפי עיירות וכפרים קטנים. מאות אלפי כורדים נתפסו על ידי חיילים עיראקים, הועברו בכפייה מהכפרים שלהם לחלקים הדרומיים והצפון-מערביים של עיראק, שם הם נכלאו בבתי הכלא, במחנות הריכוז והתקיימו בתנאים קשים ביותר בשולי הכפר. בעקבות מלחמת עיראק שהחלה בשנת 2003 ומיגור שלטונו הדיקטטורי של סדאם חוסיין, זכו הכורדים בעיראק לאוטונומיה רחבה יותר, ובשנת 2005 הגיעו להבנות הדדיות עם הממשל בבגדאד.

לפני מלחמת עיראק ובמהלכה, לחמו כוחות פשמרגה נגד הממשלה העיראקית בכורדיסטן העיראקית, וכעת הם מפקחים על המחוז. ב־21 באוקטובר 2011 הודיע נשיא ארצות הברית ברק אובמה על הוצאת צבא ארצות הברית מעיראק עד סוף 2011. במקביל, הודיעו טורקיה ואיראן על תיאום מלחמה משותפת של שתי המדינות נגד הכורדים בצפון עיראק. במהלך פלישת צבא טורקיה לצפון עיראק והתקפותיו מהאוויר באוקטובר 2011, נהרגו כ־50 מורדים כורדים.

בהמשך 2011, במהלך מלחמת האזרחים השנייה בעיראק, חברו הכורדים לחיילי עיראק על מנת לשחררה מידי דאעש.

משאל העם על עצמאות כורדיסטן העיראקיתעריכה

  ערך מורחב – משאל העם על עצמאות כורדיסטן העיראקית

ב־25 בספטמבר 2017, התבצע משאל עם על עצמאות כורדיסטן העיראקית, במסגרתו הצביעו תושבי צפון עיראק הכורדים בנוגע לשאלת ההיפרדות מהשלטון העיראקי. תוצאות המשאל העלו כי 93% מכלל המצביעים הצביעו בעד, בעוד 7.27% מכלל המצביעים הצביעו נגד[10]. בעקבות תוצאות המשאל, תגובות חריפות במיוחד הושמעו מטעם טורקיה, איראן ועיראק, בהן איומים צבאיים.הכורדים סופרים קולות, עיראק וטורקיה פותחות בתמרון צבאי גדול, ynet, ‏2017-09-25

סוריהעריכה

  ערך מורחב – כורדיסטן הסורית

בסוריה, האוכלוסייה הכורדית מוערכת בכ־2–3.6 מיליון נפשות (10%–19% מאוכלוסיית סוריה). תחת שלטון אסד, בדומה לטורקיה, נאסרה כל הפעילות התרבותית הכורדית. כורדי עשוי להיות נתון למאסר ארוך טווח על החזקת חומר כתוב בשפה הכורדית. הכורדים בסוריה מורדים באופן פעיל בשלטונו של בשאר אל-אסד במלחמת האזרחים שמתנהלת שם החל מ-2011[11].

בשנת 2013 הכריזה כורדיסטן הסורית על אוטונומיה באופן חד־צדדי.

פזורהעריכה

ראו גםעריכה

קישורים חיצונייםעריכה

הערות שולייםעריכה

  1. ^ Van Bruinessen, M. "Religion in Kurdistan" (Religion in Kurdistan). Hum.uu.nl. אורכב מ-המקור ב-9 November 2013. בדיקה אחרונה ב-7 ביולי 2013.  Unknown parameter |df= ignored (עזרה)
  2. ^ טורקיה: כל כוחותינו שבו מצפון עיראק, באתר ynet, 29.2.2008
    רויטרס, טורקיה תקפה מורדים כורדים בצפון עיראק, באתר ynet, 20.5.2010
  3. ^ Izady, Prof. M. R. (19 ביוני 2008). "Are Kurds Descended From the Medes?". kurdistanica.com. בדיקה אחרונה ב-2 ביולי 2017. 
  4. ^ Kelley, Jack (12 באוקטובר 2014). "The Return Of The Medes – Grace thru faith". Grace thru faith. בדיקה אחרונה ב-2 ביולי 2017. 
  5. ^ "With prophetic implications, the Kurds, known as the Medes in the Bible, seize oil-rich region of Iraq. What does it mean?". Joel C. Rosenberg's Blog. 17 ביוני 2014. בדיקה אחרונה ב-2 ביולי 2017. 
  6. ^ היסטוריה ושינויי אקלים – שיעור 5, דקות 1:01:23-39:12
  7. ^ The Peace Treaty of Sèvres, H-R network, ‏September 25, 1997.
  8. ^ Schaller, Dominik J.; Zimmerer, Jürgen (2008). "Late Ottoman genocides: the dissolution of the Ottoman Empire and Young Turkish population and extermination policies—introduction". Journal of Genocide Research (Informa UK Limited) 10 (1): 7–14. ISSN 1462-3528. doi:10.1080/14623520801950820. 
  9. ^ אחרי היזידים - דאעש מחסל עם נוסף, באתר ‏מאקו‏‏, ‏3 באוגוסט 2020‏
  10. ^ http://www.rudaw.net/RefLanding.aspx?pageid=329292, www.rudaw.net
  11. ^ Karadaghi, Pari (1994). The Kurds: Refugees in their own land.. Washington: American Psychological Association.