מריה אינוקנטיה הומל
מריה אינוקנטיה הומל (בגרמנית: Maria Innocentia Hummel; 21 במאי 1909 – 6 בנובמבר 1946) הייתה נזירה ואמנית פרנציסקנית גרמנייה מפורסמת. היא ידועה בציוריה שהיו הבסיס לפסלוני הומל.[1]
 | |
| לידה |
21 במאי 1909 מאסינג, ממלכת בוואריה, הקיסרות הגרמנית  |
|---|---|
| פטירה |
6 בנובמבר 1946 (בגיל 37) מנזר זיסן, וירטמברג-הוהנצולרן, גרמניה המערבית |
| מקום קבורה |
מנזר זיסן |
| תחום יצירה |
ציור |
| יצירות ידועות |
פסלוני הומל |
  | |
ביוגרפיה עריכה
ראשית חייה עריכה
נולדה בבוואריה, גרמניה, בתור ברטה הומל, אחת מששת ילדיהם של אדולף וויקטוריה הומל, שגרו מעל חנות המוצרים היבשים של אביה. בילדותה הפגינה ברטה כישרון יצירתי, ופיתחה מוניטין בכפר כאמנית מקומית. היא הייתה ילדה עליזה ופעילה, שאהבה להיות בחיק הטבע ולעשות ספורט בחורף. אביה עודד את כישרונותיה האמנותיים ובגיל 12 רשם אותה לפנימייה של האחיות מלורטו בסימבאך, במרחק של כ-30 ק"מ מביתם. הומל המשיכה לפתח את יכולותיה, ולאחר סיום הלימודים בשנת 1927 נרשמה לאקדמיה היוקרתית לאמנות שימושית במינכן, שם התפתחו כישרונה וכישוריה.[2]
הומל הייתה קתולית אדוקה ובמקום דיור הסטודנטים הסטנדרטי, היא בחרה לגור בבית מגורים קתולי המנוהל על ידי נזירות דתיות. כשגרה שם התיידדה עם שתי חברות קהילת האחיות הפרנציסקניות של סיסן (סיסן) בבאד סולגאו שלמדו גם הן באקדמיה. הקהילה הדתית התמקדה בהוראה, והעניקה דגש רב על תפקיד האמנות בחינוך.[3] לאחר שברטה סיימה את לימודיה בהצטיינות בשנת 1931, היא בחרה להמשיך במסלול הדתי וביקשה להיכנס לאותה קהילה והתקבלה אליהם באפריל 1931. ברטה ערכה ביקור אחרון בבית משפחתה בסוף מאי, ובילתה איתם שבועיים. ב-22 באוגוסט היא התקבלה כחניכה וקיבלה את מנהגי הקהילה ואת השם הדתי שלה "האחות מריה אינוקנטיה".
חייה במנזר עריכה
לאחר סיום שנת החניכות שלה הומלצה הומל ללמד אמנות בבית ספר סמוך המנוהל על ידי המנזר. אף על פי שימיה היו עמוסים בהוראה, הומל בילתה את זמנה הפנוי בציור תמונות של ילדים. האחיות התרשמו מהאמנות שלה ושלחו עותקים לאמיל פינק ורלאג, הוצאה לאור בשטוטגרט שהתמחה באמנות דתית. החברה החליטה להפיץ עותקים של העבודות בצורת גלויות, שהיו פופולריות בתחילת המאה ה-20. בשנת 1934 הוא פרסם גם אוסף של רישומיה, שכותרתו דאס הומל-בוך, עם טקסט פואטי מאת הסופרת האוסטרית מרגרט סימן.[2]
זמן קצר לאחר מכן, פרנץ גובל, הבעלים של חברת חרסינה, חיפש קו יצירות אמנות חדש, ובמקרה ראה כמה מהגלויות הללו בחנות במינכן. הומל הסכימה, בעיקר בזכות העובדה כי הצילה כך את העסקתם של עובדים רבים, והמנזר העניק למפעל את הזכויות הבלעדיות להכין פסלונים. העניין בדמויות גבר לאחר שהוצגו בשנת 1935 ביריד המסחרי בלייפציג, תערוכת סחר בינלאומית גדולה. עשור לאחר מכן, הפסלונים יצברו פופולריות בארצות הברית כאשר חיילים אמריקאים שחזרו מאירופה הביאו אותם הביתה.[2]
בשנת 1937, שני אירועים התרחשו בחייה של הומל שסימנו את עתידה. ב-30 באוגוסט עשתה את תפקידה האחרון כחברה קבועה בקהילה. כמו כן, היא שחררה ציור שכותרתו "המתנדבים", שגרר את שנאתו המתמשכת של אדולף היטלר, שתקף את האמנות, והוקיע את תיאור הילדים הגרמנים עם ראשים גדולים. אף שהרשויות הנאציות אפשרו להומל לעבוד, הן אסרו על הפצת עבודותיה בגרמניה. כתב עת נאצי אחד "איש האס אס" (גיליון 23 במרץ 1937) כתב על עבודתה: אין מקום בשורות האמנים הגרמנים לאנשים כמוה. 'המולדת האהובה' לא יכולה להישאר רגועה כאשר צעירי גרמניה מצטיירים כאנשים חסרי מוח.[4]
באופן ברור, הומל ציירה גם רישומים שהכילו את סמל מגן דוד, שהיה נושא ציור מסוכן באותם זמנים. היא תיארה מלאכים בשמלות מכוסות כוכבים מחודדים בעלי שישה קצוות. היא עיצבה גם סדרת סמלי הברית הישנה והחדשה לקפלת המנזר בשנים 1938–1939.
סבלה ומותה עריכה
בשנת 1940, הממשלה הנאצית סגרה את כל בתי הספר הדתיים, כולל אלה של סיסן. מאוחר יותר באותה שנה היא תפסה את המנזר עצמו, ואילצה את רוב הקהילה לעזוב. מתוך קהילה של כ-250 אחיות, 40 האחיות הורשו להישאר והיו מרותקות לחלק קטן במנזר. הן גרו שם ללא חימום וללא כל אמצעי לפרנס את עצמן. הומל חזרה למשפחתה בשלב זה, אך תוך שלושה חודשים התגעגעה לחיי הקהילה והיא ביקשה לאפשר לה לחזור.[2]
הומל קיבלה תא קטן ששימש גם כמגורי שינה וגם כסטודיו שלה. הנאצים לקחו מחצית מהכסף שקיבלה מעבודתה, אך הכספים הנותרים היו מקור ההכנסה העיקרי של האחיות שם. האוכל היה מועט והיה קר מאוד בחורף. מאוחר יותר כתב סטין על אותה תקופה, "אי אפשר לתאר את מה שסבלנו".[5]
הומל אובחנה כחולה שחפת בשנת 1944 ונשלחה פעמיים לסנטוריום. היא חזרה למנזר לאחר חמישה חודשים, רגע לפני ששוחרר האזור על ידי הכוחות הצרפתיים החופשיים. היא לא התאוששה ומתה ב-6 בנובמבר 1946, בת 37. היא נקברה בבית העלמין של המנזר.
מורשתה עריכה
פרנץ גובל, וצוות האמנים שלו, והאחיות מהמנזר המשיך את מורשתה דרך הפסלונים, שכולם התבססו על יצירות האמנות שלה. המפעל הפסיקה את היצור בגרמניה באוקטובר 2008.[6]
אחותה של מריה, סנטה הומל, הקימה מוזיאון ברטה הומל בבית המשפחה במאסינג. סנטה נפטרה בספטמבר 2011, רגע לפני יום הולדתה ה-100, והנהלת המוזיאון עברה לבנה.
אחד הילדים המתוארים בעבודתה, סיגלינדה שון, הקים את מוזיאון הומל בניו בראונפלס, טקסס, בארצות הברית, שהציג כ-280 מהיצירות המקוריות של הומל. חלקים אלה אוחסנו בשווייץ על ידי אספן פרטי במהלך המלחמה. המוזיאון נסגר בשנת 2001.
ראש העיר הראשון של רוזמונט, אילינוי, ארצות הברית, דונלד א. סטפנס, צבר את אחד מאוספי הפסלונים הגדולים בעולם. עם מותו, הוא הוריש את כל האוסף לעיר רוזמונט. כדי לשכן אותו, הקימה העיר את מוזיאון דונלד א. סטפנס להומלס, שנפתח ב-13 במרץ 2011.[7]
גלריה עריכה
-
תהלוכה נוצרית -
דיוקן של נער -
גלויה -
פסלון הומל
.jpg)
קישורים חיצוניים עריכה
- מריה אינוקנטיה הומל, באתר "Find a Grave" (באנגלית)
הערות שוליים עריכה
- ^ Franziskanerinnen von Sießen – Sr. M. Innocentia Hummel, web.archive.org, 2013-10-06
- ^ 1 2 3 4 "Hummel and Her Famous Figurines", manpower.webfittersstaging.com (ארכיון)
- ^ Franziskanerinnen von Sießen – Kunst und Kultur, web.archive.org, 2013-06-07
- ^ "Adolf Hitler versus Sister Maria Innocentia Hummel" (ארכיון)
- ^ Deutsche Künstler und Kunstwerke – Hummelmuseum.de, www.hummelmuseum.de
- ^ "Goebel Germany will discontinue production of M.I. Hummel figurines" (ארכיון)
- ^ Rosemont's Hummel Museum Opens – Journal & Topics Newspapers Online: …, archive.vn, 2013-01-27