מרים שרון (נולדה ב-1944) היא אמנית מולטימדיה, ציירת, יוצרת עבודות אדמה ומיצבים, ופרויקטים קהילתיים, פמיניסטית אקטיביסטית. התחנכה באנגליה ולאחר שירותה הצבאי חיה בגרמניה ובאנגליה. כיום חיה במחוז ונדה בצרפת. פעילותה האמנותית מבוססת על אידאולוגיה פמיניסטית-אקולוגית.

ביוגרפיה עריכה

מרים שרון נודעה כיוצרת פורה וגם כאקטיביסטית פוליטית, ומאז שנות השבעים של המאה ה-20 עסקה בעשייה אמנותית המבוססת על האידאולוגיה הפמיניסטית. שרון הייתה היחידה מבין היוצרות בעשור זה בישראל שהצהירה על עצמה כפמיניסטית ושפעילותה גלשה מעבר לנושא הישיר של אמנות ולעבר ניסיונות פוליטיים לשינוי פמיניסטי-חברתי.

בשנת 1973 חזרה שרון משהות ארוכה בת מספר שנים באירופה, בעיקר בצרפת, ובעקבות ביקור נוסף בן שבעה חודשים בניו יורק, הכירה אמניות בולטות בזרם האמנות הפמיניסטית בת הזמן וקשרה עמן קשרים אמיצים, ביניהן אנה מנדייטה, קרולי שנימן ומרי בת אדלסון. שרון העמיקה את הבנתה בעיקרי המשנה הפמיניסטית ודרכי יישומה באמנות. עם חזרתה לישראל, פתחה בפעילות נמרצת ברוח הפמיניזם: היא הפיצה כתב עת בהוצאה עצמית שנקרא המין הנשי ושהוקדש בלעדית לאמנות של נשים; יזמה תערוכות רבות שבהן מיוצגות נשים בלבד, כולל תערוכות של אמניות פמיניסטיות בינלאומיות שעבודותיהן הובאו לישראל; ייסדה מוזיאון אלטרנטיבי שנקרא "מוזיאון מרים שרון" והופיעה לעיתים קרובות באמצעי התקשורת בניסיון להפיץ את הבשורה הפמיניסטית בקרב הציבור הרחב. לצד פעילות ציבורית זו, שרון יצרה מגוון רחב של יצירות אמנות בסוגי מדיה שונים, ביניהם צילומים, אמנות-דואר, מיצבים ומיצגים. מאז 1991 מתגוררת שרון בכפר ונדה (Vendée) בצרפת והיא מקדמת אמנות אקו-פמיניסטית המבוצעת בפרויקטים שונים ברחבי העולם.[1][2]

כלי ביטוי עיקרי ומובהק שבו חזרה והשתמשה היה המיצג, ובו הקפידה לשלב את הרעיונות של אקו-פמיניזם ואמנות שיתופית-קהילתית פמיניסטית, ואף את אמנות מלאכות היד הפמיניסטית - רעיונות שהיו מעיקרי המשנה הפמיניסטית של עשור זה בארצות הברית ואירופה. רעיונותיה בדבר הצורך לשיבה אל האדמה ופיתוח הקשר המיוחד עמה, תווכו באמצעות מחוות והזדהויות עם פרסונות נשיות מן העת העתיקה. לשיטתה, האדמה ואוצרות הטבע בעת המודרנית מנוצלים לרעה על ידי בני האדם, שהתרבות הפטריארכלית מניעה אותם, ומערכים שלכאורה מעלים על נס קידמה, מדע, טכנולוגיה אבל למעשה אלו הם ניצול ודיכוי. במיצגיה הרבים הקפידה להדגיש את חשיבות הקהילה ושיתוף קבוצות "שקופות" במרקם החברתי-לאומי, כדי להשיג ניראוּת צודקת לכל הקבוצות המתקיימות בחברה. בין יצירותיה הבולטות: אשדודה (1978), פרויקט נשות מדבר סיני (1975), וחלל אנשי האדמה (1975–1977). עבור הפרויקט אוהל האלה (1980) הזמינה מרים שרון נשים שונות – גם כאלו שאינן אמניות – לקחת חלק במיזם שיתופי ששם דגש על הקשר המיוחד של נשים עם הטבע. הנשים הקימו אוהל על ראש הר בגלבוע וביקשו באמצעותו להעלות על נס ערכים של אקולוגיה ושימור.[3]

השכלה עריכה

תולדות האמנות, האוניברסיטה העברית, ירושלים

מאסטר, הסורבון, פאריס

פרויקטים מרכזיים בישראל עריכה

  • פרויקט נשות מדבר סיני (1975)
  • חלל אנשי האדמה (1975–1977)
  • פרויקט אשדודה, נמל אשדוד (1978)
  • אוהל האלה (1980)
  • פרויקט 20 עבודות אדמה/סביבה/קהילה בשיתוף מקומיים
  • מרוץ שליחות, ארבעה עשורים של פמיניזם באמנות ישראלית, מוזיאוני חיפה,2 יוני, 2007
  • (1978) International Women Show: Documentations, Women and Nature, The White Gallery, Tel Aviv, with Mary Beth Edelson, Carolee Schneemann, Mierele Ukeles Ladermann, Agnes Denes, Simone Forti, Nancy Kitchel, and Helen Valentine.

תערוכות יחיד עריכה

  • 1971 – Atmosphere Serie, Targ Center, Ein Kerem, Jerusalem
  • 1975 – Palpitation Show, Ramat Gan Museum
  • 1979 – Experimental Films of Earth Projects, Cinematheque, Haifa Museum
  • 1982 – The White House, Film Installation, Studio 11, Tel Aviv
  • 1983 – Art Projects of the Seventies, 400 photographs, Tel Aviv Art Pavilion
  • 1984 – Art Projects & White House, Artist House, Jerusalem
  • 1984 – White House film, Millennium, New York
  • 1985 – In memory of Ana Mendieta, Yona Wallach, Rachel Bas-Cohain, Studio 11, Tel Aviv
  • 1986 – An environmental painting of 12 Masterpieces, Yoseftal Hospital, Eilat
  • 1987 – The Boats on Kinereth, Poriah Maternity Hospital, Tiberias
  • 1987 – A Popular Journey to Western Culture, Studio 11, Tel Aviv
  • 1988 – The White House Saga, Franklin Furnace, NYC
  • 1989 – Les Fleurs du Mal, Studio 11, Tel Aviv
  • 1992 – Trip/ Trial/ Triptych, Hollywood = Death Valley,Koln, Germany
  • 1993 – Demeter-Alef-Isis, Koln, Germany
  • 1994 – Mother-Whore Action, Cairo
  • 1995-1996 – Culture/Agriculture, Exile / Authority, ECO-COM-SYS, Vendee France
  • 1997 – Le Salon Des Refuses, ECO/COM/SYS Nr. 6, Vendee, France
  • 1998-1999 – Food For Thought, ECO/COM/SYS Nr. 7
  • 1999-2000 – Expulsion From Eden (PARADISE), ECO/COM/SYS Nr. 8
  • 2000-2002 – Terror/Rape/Tirol,THE PANDORA BOX, ECO/COM/SYS Nr. 9

לקריאה נוספת עריכה

  • T. Dekel (טל דקל), 2007. "Center-Periphery Relations: Women's Art in Israel during the 1970s, the Case of Miriam Sharon", Consciousness, Literature and the Arts (Lincoln University, U.K.) vol. 8.3 (pp. 1-22)
  • T. Dekel, 2011. "From Fist-Wave to Third-Wave Feminist Art in Israel: A Quantum Leap", Israel Studies Journal (Ben Gurion University of the Negev & Indiana University Press), vol. 16.1 (pp. 149-178).
  • T. Dekel, 2012. "Feminist art Hitting the Shores of Israel: Three Case Studies in Impossible Times", Frontiers - A Journal of Women Studies (University of Nebraska Press), Special issue: Feminist art and social movements: Beyond NY/LA, vol. 33, no. 2 (pp. 111-128).

קישורים חיצוניים עריכה

הערות שוליים עריכה

  1. ^ טל דקל, "Center-Periphery Relations: Women's Art in Israel during the 1970s, the Case of Miriam Sharon", Consciousness, Literature and the Arts (Lincoln University, U.K.) vol. 8.3 (pp. 1-22).
  2. ^ ד"ר רות מרקוס, אלפון אמניות ישראליות (עמ' 53-54)
  3. ^ T. Dekel ד"ר טל דקל, "From Fist-Wave to Third-Wave Feminist Art in Israel: A Quantum Leap", , Israel Studies Journal (Ben Gurion University of the Negev & Indiana University Press vol. 16.1, 2011, עמ' pp. 149-178