סארוואש עריכה
העיירה סארוואש נמצאת במחוז בקש בדרום מזרח הונגריה. היא ממוקמת באזור מישורי כ-85 מטר מעל פני הים. העיירה ממוקמת על גדות נהר הקרש.
מידע כללי: עריכה
• במחצית הראשונה של המאה ה-20 מנתה העיירה כ-26,000 תושבים. • שטח העיירה היה כ-260,000 דונם • 98.4% משטח העיירה הוגדר שטח חקלאי לעומת 1.6% שהוגדר כשטח מגורים. • שיטת החקלאות הייתה חקלאות בעל. • הגידולים כללו דגנים, תירס וצמחי מרפא • בנוסף הם גידלו חזירים לבשר וסוסים לכוח עבודה • בעלי המקצוע שלא היו חקלאים היו בעלי מלאכה ונתנו שירותים כמו שירותי אדמיניסטרציה וחינוך • עקב תנאי המקום לא הייתה השתתפות פעילה של היהודים בחיי התרבות בעיירה • בשנת 1850 היו 238 נפשות יהודיות, שהיוו כ-11% מכלל האוכלוסייה
מוסדות מיוחדים בעיירה: עריכה
• בית כנסת: המועצה המקומית השתתפה בבניית בית כנסת לאזרחים היהודים. בתרומת 5000 לבנים והנחה ניכרת ברכישת רעפים לגג. משנת 1850 ועד תקופת השואה שימש בית הכנסת את הקהילה הניאולוגית. • ב-1863 נפתח בית ספר יסודי, בעל כיתות נפרדות לבנים ולבנות. בשנת 1864 למדו בבית הספר 48 תלמידים יהודים.
הקהילה היהודית: עריכה
הנהגת הקהילה כללה ראש קהילה אשר משנת 1860 מילא את התפקיד. לראש הקהילה היו שני סגנים. באסיפה הכללית ישב ראש מנהל האדמיניסטרציה של המועצה המקומית. סידור זה היה בתוקף עד 1867 עד קבלת חוק "האמנציפציה" (תהליך השוואת זכויותיהם של היהודים לאלו של בני החברה הסובבת באירופה) אז בוטלה הקהילה. במחצית השנייה של שנות השלושים עקרונות הנאציזם חלחלו להונגריה. ב-1938, ראש הממשלה של הונגריה מיקלוש הורטי הכריז כי יש בהונגריה בעיה יהודית וכי ממשלתו תפתור אותה. כדי לפתור את הבעיה הגיש ראש הממשלה לפרלמנט הצעת חוק "החוק היהודי הראשון" והוסיף גם את "חוק היהודים השני" שדבק במושגים גזעניים כמו חוקי נירנברג. כבר בימי החוק היהודי הראשון החלו גזירות. ההונגרים שללו מהיהודים רישיונות להפעלת בתי מרזח שבבעלותם. למרות זאת פרנסתם של המוזגים מסרוואש לא נפגעה מאחר שלשמונה מתוכם היו גם מכולות בבעלותם והתשיעי הקים מפעל לייצור סבון והעסיק נערות יהודיות מהקהילה שהתקשו למצוא עבודה. ב- 1938 ניתנה הוראה האוסרת על הימום צאן ובקר לפני שחיתתו. פעולה זו מנוגדת לשיטת השחיטה הכשרה. מטרת החוק הייתה לכאורה "למנוע צער בעלי חיים". לאחר זמן קצר נפגעו גם המכולות של היהודים. נאסר על היהודים למכור סחורה מסוימת ולכן הקונים נאלצו לקנות את הסחורה החסרה במכולות של גויים. ב-1942 נחקק חוק שמוריד את היהדות לרמת "דת נסבלת" שאומר שהיהודים אינם זכאים למימון ממשלתי להחזקת שירותי הדת ובתי הספר שלהם. חוק זה הכביד אפילו יותר על המצב הכלכלי המעורער של הקהילה היהודית.
שירות העבודה: עריכה
בראשית קיץ 1940 פתחה הונגריה בגיוס למילואים. יהודי העיירה הוצבו בפלוגות נפרדות, הם לא קיבלו מדים פרט לכומתה ובהמשך גם סרט שרוול צהוב. קצינים יהודים ממלחמת העולם הראשונה נאלצו להוריד את הדרגות מהמדים הישנים שלהם. לאחר כמה ימים קיבלו "נשק" (כלי עבודה) ונשלחו לעבוד במסגרת הצבא ההונגרי. שיטה זו הפכה לאחת הדרכים האיומות להשמדת יהודים. בסתיו 1940 שוחררו רוב מגויסים, אך בהמשך גויסו שוב לפלוגות עבודה בצווי גיוס אישיים. בתחילה עבדו בגבולות הונגריה, אך כאשר הונגריה הצטרפה למלחמה נגד ברית המועצות נשלחו פלוגות אלה לעבודה באוקראינה ונאסר עליהם הקשר עם משפחתם. נוסף לכך הם הורעבו, היו קורבן להתעללות וחלקם אף עונו למוות. אחרים מתו מקור, מחלות, תאונות עבודה ועוד. בשנת 1942, הונגריה גירשה יהודים ואת כל מי שלא הצליח להוכיח שהוא אזרח הונגריה, מתוכם שתי משפחות מסרוואש. המגורשים הוסעו לאזור שנקרא קאמיניץ פודוסלק (כיום בשטח אוקראינה), שם היו חודשים אחדים ולבסוף נרצחו. היהודים שלא גורשו המשיכו לנסות לחיות כרגיל, ברובם הגזירות לא פגעו אך הם התלכדו והנוער היהודי התארגן בחוג דתי. בפעולות של התנועה למדו על התרבות והמורשת היהודית, למדו שירים עבריים מתורגמים להונגרית ושירים ביידיש. יהודים נאלצו למסור את מכשירי הרדיו שלהם, אך לאחר כמה חודשים השיגו חדשים והאזינו להם בסתר.
השואה: עריכה
ב-19 במרץ 1944 הגרמנים כבשו את הונגריה והחלו בביצוע "הפיתרון הסופי". כמה מתושבי סארוואש נעצרו בתחנת הרכבת והובלו למחנה מעצר. הם הוחזקו במעצר אדמיניסטרטיבי כחמישה שבועות וב–28 לאפריל הוסעו בטרנספורט "ההונגרי" הראשון לאושוויץ. ב–29 במרץ 1944 מתפרסמות ההוראות הממשלתיות הרשמיות הראשונות נגד היהודים וביניהן לענוד את "הכוכב הצהוב" מגן דוד מאריג צהוב בקוטר של 10 ס"מ. עיתונים ארציים ומקומיים בסארוואש הופכים לכלי שנאה והסתה נגד היהודים, כניסתם של יהודי סארוואש למלון מקומי נאסרת ובעיתונים גינו אנשים מהגזע הארי ששמרו על קשר עם היהודים. היהודים נדרשו להגיש דוח על בתיהם ועל חנויותיהם ואחרי כן הצטוו לסגור את החנויות. ב-26 באפריל 1944 פורסמה הודעה של הממשלה לגבי העברת יהודים לגטו. ב-6 במאי 1944 התקיימה ישיבה בלשכה שממונה על מחוז בקש והוחלט להקים גטו באחד המחוזות ולסיים את כליאת היהודים ב-12 במאי 1944. ב-15 במאי 1944 הועברו יהודי סארוואש לגטו. מספר היהודים שבאו מסארוואש היה כ–700 איש. הגטו הורכב משני בניינים ומספר בתים. בגטו היה צפוף מאוד והמשפחות התאגדו יחד, אך לרובן חסרו האבות והבנים כי הם גויסו ל"פלוגות העבודה". אחד מאנשי הקהילה, שלום כהן, הצליח לתקשר עם בעל אחוזה גוי והציע לו פועלים מהגטו, ובכך יצאו נשים ונערות, ומעט גברים מחוץ לחומות הגטו. הגטו בסארוואש היה קיים כחודש וב-16 ביוני 1944 הועברו האנשים שבגטו סארוואש לבית חרושת לסוכר בסולנוק. בסולנוק נהגו כלפי היהודים באכזריות רבה ולכן רבים מהם החליטו לשים קץ לחייהם. כך גם זוג מסארוואש שהשקו את בתם ברעל ואז שתו גם בעצמם. הילדה שרדה וגורשה לאוסטריה עם סביה, אך הוריה מתו. בשלב זה היהודים ידעו שהם לא יישארו שם, אבל הם לא ידעו לאן מתכוונים לקחת אותם. מנהיגי הקהילות קיבלו הוראות להכין רשימות לטרנספורטים. ההוראות היו מבלבלות, אך דובר באופן כללי על שתי רשימות: אחת לאנשים בעלי מעמד בקהילה או בעלי עבר צבאי (גם משפחות המגויסים לפלוגות העבודה נכללו ברשימה זו). שאר תושבי הקהילה ברשימה השנייה. המשלוחים התחילו אחרי שבוע בSzolnok, ביניהם היה גם חלק ניכר מיהודי סארוואש, כ-2,630 נשים וילדים נדחסו לקרונות בקר בדחיפות על ידי אנשי ה-SS. הרכבת יצאה בליל 25 ביוני 1944 ואחרי יום הגיעה למערב אוסטריה, שם היו מתקני עבודה לגויים. המתקנים הופעלו על ידי אוקראינים שהתנהגו בגסות והתעללו ביהודים שבאו, לאחר מכן בא עוד משלוח של יהודים מגטו דברצן. במחנה שטרהוף נערך שוק עבדים של יהודים, חלק גדול מיהודי סארוואש נלקחו לחוות לעבודה בכפייה. בחורף הוחזרו כל היהודים למחנה שטרהוף ומשם נלקחו למחנה ההשמדה ברגן בלזן. כמה קבוצות נשארו במחנה העבודה עד הגעת הצבא האדום, ואז חזרו באופן עצמאי לסארוואש. במקומות שבהם לא גורשו היהודים עבדו מספר משפחות יהודיות מקהילת סארוואש, אך יחידה נאצית גילתה שיש שם יהודים והחיילים הגרמנים טבחו בכולם, פרט לניצול אחד. היהודים שהגיעו לברגן בלזן סבלו מרעב ורבים נפטרו. בין הנפטרים היה גם רב הקהילה של סארוואש. אך למרות הדיכוי לא פסקה הפעילות הרוחנית, התפללו במניין ואף ערכו טקס בר מצווה משותף לכל הבנים. בינתיים התקרבה החזית לאזור ברגן בלזן והגרמנים החליטו לפנות את המחנה, לרכז את היהודים ולשלוח אותם למחנה השמדה. רכבת הפינוי הראשונה יצאה ב-7 באפריל 1945, אך עצרה בגלל הפצצות בעלות הברית, והשומרים הגרמנים ברחו. לאחר מכן האמריקאים הגיעו והיהודים ברכבת נסעו למחנה החלמה וחזרו לסארוואש באוגוסט 1945. הרכבת השנייה שהיה בה מספר ניכר מיהודי סארוואש נפגעה מההפצצות של בעלות הברית, אך הרכבת המשיכה למחנה טרזיינשטש, שם סבלו עוד שלושה שבועות עד השחרור. רכבת נוספת עם יהודי סארוואש נשלחה לאושוויץ ואיש מתושבי העיירה לא שרד במשלוח זה. עד סוף אוגוסט 1945 חזרו רוב הניצולים היהודים לסארוואש בשביל לגלות שקרובי משפחתם לא שרדו. פליטים רבים החליטו להגר לארץ ישראל, נפתחו באזור מספר מוקדים של בני עקיבא וכבר במחזור הראשון השתתפו ילדים מסארוואש. בתי היהודים שופצו לאחר המלחמה וגם בית הכנסת שופץ ונוקה.
אישיות חשובה מהעיירה: עריכה
• מראשית התיישבותם במקום, למדו ילדי היהודים ב"חדר". בשנת 1848 היה מלמד בין הנרשמים שמו היה מוריץ שלזינגרת, בן 29 שבא מעיירה אחרת מהאזורים המזרחיים ביותר עם ניסוח אשכנזי של שושלת "חתיים סופר" זצ"ל. לפי הרשימה שהה 4 שנים בעיר • ברוך גלזר (כיום ברוך צדיק) אשר בניגוד לדעת כל היהודים כבר בסוף שנות ה – 20 טען שאין עתיד ליהודים בחו"ל. בשנת 1930 הצטרף להכשרה חקלאית ובשנת 1931היה לחלוץ הראשון אשר עלה מסארוואש וממייסדי קיבוץ "גבעת חיים"
מקורות מידע: עריכה
• האנציקלופדיה של הגטאות