משתמש:הלל 27/טיוטה

 פתיח

בג"ץ 8070/98 האגודה לזכויות האזרח בישראל נ' משרד הפנים , התקבל בשנת 2002 והכריע בסוגיית החוק סביב הדרישה לאסור על המדינה לאפשר גישה ישירה למאגר המידע על פי חוק מרשם האוכלוסין, התשכ"ה-1965 ולהורות כי הדרך היחידה לקבלת מידע תהיה בבקשה פרטנית , כמו כן לפרסם נהלים וקריטריונים בעניין מהות המידע שניתן להעביר לזכאים לקבלו שכן יגיע רק לעובדי הציבור הזקוקים לו , דרישת המידתיות מחייבת למזער את הפגיעה בזכות לפרטיות על ידי צמצום מספר עובדי הציבור בעלי נגישות למידע הפוגעת בזכות לקיום האנושי המינימלי בכבוד שהינה זכות יסוד חוקתית.

רקע

הזכות לפרטיות

הזכות לפרטיות היא זכותו של אדם למרחב פרטי פיזי או וירטואלי הנתון לשליטתו, מתוך ההכרה כי ישנם תחומים בחיי אדם שאינם אמורים להיות ברשות הרבים ללא הסכמתו המפורשת. הזכות לפרטיות היא חלק מזכויות האדם הטבעיות, להן זכאי כל אדם באשר הוא, משום שכל אדם זקוק לפרטיות על מנת לפתח ולממש את האוטונומיה שלו כפרט. הפרטיות מאפשרת לאדם לחיות את חייו ולשלוט על מידת החשיפה של חייו בהתאם לרצונו, ללא חשיפה, התערבות או חדירה לחייו. מקובל לראות בזכות זו אחת משתי נגזרות של הזכות לכבוד (נגזרת נוספת היא הזכות לשם טוב - לשון הרע) אך יש הרואים בה זכות עצמאית. כך או כך, מדובר בזכות יסוד, המוגנת באמנות ובהסכמים בינלאומיים, כמו גם בחקיקה בישראל ובעולם. מרבית החוקים בעולם מגבילים את הפרטיות כאשר היא מתנגשת בזכויות ובאינטרסים ציבוריים אחרים, כמו למשל: חופש הביטוי, חופש המידע, זכות הציבור לדעת, ביטחון ציבורי ואף מיסוי (תחום המחייב לרוב גילוי של מידע על הכנסות או רווחים אישיים). לעתים אנשים בוחרים לוותר על פרטיותם, לטובת הטבה פוטנציאליות שעשויה לצמוח מכך (כמו הגנה, פרסום או כסף).

בשנת 1981 נחקק חוק הגנת הפרטיות, בעקבות המלצותיה של הוועדה להגנה מפני פגיעה בצנעת הפרט, בראשות נשיא בית המשפט העליון, יצחק כהן. מאז נערכו תיקונים קלים ברשימה שלהלן. סעיף 2 לחוק מגדיר סדרה של מעשים המהווים "פגיעה בפרטיות"

סוגים של פרטיות

ניתן להבחין בין פרטיות פיזית ופרטיות במידע:

• פרטיות פיזית: ככל סוגי הפרטיות, גם פרטיות זו תלוית תרבות ואדם. לרוב האנשים במרבית התרבויות כיום יש תחושה חזקה של רצון לפרטיות ביחס לחשיפה של גופם לזולת. רובנו נעשה מאמצים גדולים על מנת לא להיראות בעירום, בעיקר באמצעות לבישת בגדים או באמצעות יצירת קירות ומחיצות (למשל בין תאי הלבשה במלתחות). גם פעולות גופניות מסוימות כמו עשיית צרכים או יחסי מין נחשבים בתרבויות רבות לכאלה שדורשים מרחב אישי פרטי. פרטיות אישית מתייחסת לרוב לפרטיות פיזית ויכולה להיות מוגדרת כמניעת חדירה למרחב האישי והפיזי של הפרט. היא כוללת בין היתר את צנעת הגוף ומניעת כניסה לא-מורשית לרשות היחיד.
• פרטיות במידע: פרטיות במידע או בנתונים על אדם. בקבוצה זו אין אחידות ביחס המשפטי בעולם. באיחוד האירופי ובמדינות המושפעות ממנו, אמת המידה להגדרת מידע אישי הראוי להגנה היא היותו מזהה את האדם בו מדובר. בארצות הברית, לעומת זאת, אמת המידה שונה, ומידע אישי מוגן רק ברשימה מוגדרת של מצבים, למשל מידע פיננסי, מידע רפואי, או מידע גנטי. סוגי מידע שאינם מוסדרים במפורש בחקיקה האמריקנית אינם זוכים להגנה ביחסים שבין אדם לחברו או בין צרכן לתאגיד. במישור החוקתי, ביחסים שבין אדם למדינה, יש הגנה חוקתית, בעיקר בקשר לפעילות של אכיפת חוק (חיפוש ותפיסה). שאלות הנוגעות לפרטיות במידע מועצמות בעידן המידע משום קלות האיסוף וההפצה של נתונים ומידע על הפרט וסוגיות חדשות מתעוררות לאור השימוש באינטרנט.

עובדות

בין היתר, שהעברת מידע ממרשם האוכלוסין לבנקים ולגורמים פרטיים מהווה פגיעה בפרטיות. כיוון שמדובר בפגיעה בזכות יסוד חוקתית אין לבצעה אלא על פי חוק של הכנסת. בהתאם לזאת, חוקקה הכנסת תיקון לחוק מרשם האוכלוסין שהסדיר את התנאים להעברת מידע לגורמים פרטיים והתנה את ההעברה בהתקנת תקנות.

טענת העותרים

בעתירה נאמר, כי העברת המידע ממרשם האוכלוסין, מהווה הפרה של הזכות לפרטיות, וכי עקרון הגנת הפרטיות זכה לעיגון כזכות חוקתית בחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו ומתוקף מעמדו זה יש לבחון כל חקיקה ופעולה מנהלית לאורו. עוד נדרש בעתירה, כי משרד הפנים יפרסם נהלים וקריטריונים להעברת מידע ממרשם האוכלוסין לכל גורם אחר – ציבורי או פרטי, לרבות מהות המידע המועבר, אופן העברתו והבטחתו, ועל משרד הפנים לנמק מדוע הוא מעביר מידע פרטי על אזרחים .

טענת המשיבים

המדינה ייצגה בנוסף למשרד הפנים גם את נציבות מס-ההכנסה, רשות השידור, בנק ישראל ורשם מאגרי המידע – כי ההוראות בחוק הגנת הפרטיות ובתקנות בדבר שמירת המידע ודרכי העברתו מספיקות להגנה על פרטיות האזרחים, כפי שאף סבור הגורם המקצועי, רשם מאגרי המידע, לגוף העניין .

העברת מידע לגופים ציבוריים ואף לבנקים הכרחית לצורך הבטחת שירות יעיל ומהיר לפונים אליהם, וכי נעשה מאמץ בגופים אלה לדאוג לכך שהמידע יגיע רק לאותם עובדים שהוא חיוני לעבודתם.

העברה לגופים ציבוריים הותרה במפורש בחוק הגנת הפרטיות, ואילו העברת המידע לבנקים הנעשית על-ידי שאילתות, באמצעות מחשבי חברת מרכז סילוק בנקאי שמחוברים למערכת המחשוב של חברת קומפקט, אשר מחוברת למחשב משרד הפנים – מעוגנת בחיקוקים המחייבים את הבנקים לזהות את לקוחותיהם (ראה : חוק שיקים ללא-כיסוי, תשמ"א-1981, הצו הנ"ל בדבר איסור הלבנת הון, וכן נהלים שהוציא המפקח על הבנקים).

כנגד הזכות לפרטיות עומד אינטרס הציבור לקבלת שירות יעיל ומהיר. ואולם, הבנקים טוענים כי ככל שהדבר נוגע למסירת המידע להם, יש למצוא את האיזון בין הזכות לפרטיות לבין זכות הקניין.

החלטת בית המשפט

בפסק הדין קבע בית המשפט הנכבד, בין היתר, כי חיבורם הישיר של מסופי הבנקים למאגר המידע הממוחשב של משרד הפנים מהווה פגיעה בפרטיות, ועל כן - כיוון שמדובר בפגיעה בזכות יסוד מוגנת, היא מחייבת "חקיקה מתאימה"  לצורך הערכות לביצוע האמור הוקצו 6 חודשים

האגודה לזכויות האזרח עתרה לבג"ץ נגד הנוהג של משרד הפנים להעביר מידע ממרשם האוכלוסין דרך קבע לנציבות מס הכנסה, למוסד לביטוח לאומי, לרשות השידור ולבנקים. בתצהיר שהגישה האגודה לבית-המשפט תואר איך סבא שבא לפתוח חשבון בנק לנכדו שזה אך נולד, נדהם לשמוע שבידי פקיד הבנק מצויים פרטיהם האישיים של הורי התינוק, שאינם נמנים כלל על לקוחותיו של הבנק.

בשנת 2004 ניתן פסק דין, שבו התקבלה העתירה, ונקבע כי העברת המידע פוגעת בזכות לפרטיות ונעשית בניגוד לחוק הגנת הפרטיות. בקשה לדיון נוסף, שהוגשה על ידי איגוד הבנקים, נדחתה.

ראו גם

• ההגנה על הפרטיות בנזיקין
• מעקב על מחשבים ורשתות
• חוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה - נתוני תקשורת)
• זכויות האדם
• חשיפה עצמית באינטרנט
• הזכות להישכח
• החברה השקופה      

לקריאה נוספת

• מיכאל בירנהק, מרחב פרטי: הזכות לפרטיות בין משפט לטכנולוגיה, בר-אילן ונבו, 2010.
• דן חי, ההגנה על הפרטיות בישראל, מלגה הוצאה לאור, 2006.
• ניב אחיטוב, עולם ללא סודות - על חברת המידע הפתוח, עם עובד, תל אביב, 2001.
• אלי הלם, דיני הגנת הפרטיות, פרלשטיין - גינוסר, 2003.
• רות גביזון, "הזכות לפרטיות ולכבוד", קובץ מאמרים לזכרו של חמן שלח 65, 1988.
• דין וחשבון הוועדה לעניין העברת ידיעות בין גופים ציבוריים, יו"ר - חיים קלוגמן, תשמ"ג-1982.
• ורדה וירט-ליבנה, "הזכות לפרטיות אל מול האחריות הניהולית במיון מועמדים לעבודה - ההיבט המשפטי", ספר שמגר ג 775 (תשס"ג).
• זאב סגל, "הזכות לפרטיות למול הזכות לדעת", עיוני משפט ט 175 (תשמ"ג).
• חיים פאל, "זכות הציבור לא לדעת", הפרקליט ל"ט (תשמ"ט) 525.

קישורים חיצוניים

ארגונים ומאגרי מידע בנושא

• האח הקטן - על פרטיות, מידע וזכויות אדם אחרות
• התנועה לזכויות דיגיטליות
• המרכז לעצירת חוק המאגר הביומטרי
• הרשות למשפט, טכנולוגיה ומידע (רמו"ט), הגנת הפרטיות במידע, משרד המשפטים
• מידע מקיף מכל העולם על הגנת הפרטיות באינטרנט, לרבות חקיקה, פסיקה, מאמרים וקישורים
• קטגוריית פרטיות ואבטחת מידע באתר PClaw- דיני אינטרנט - מאמרים וידיעות בנושא הגנת הפרטיות ברשת האינטרנט

הערות שוליים

1. ^ חיים לוינסון, אוניברסיטאות מעבירות לשב"כ רשימות בוגרים עם פרטים מזהים, באתר הארץ, 11 ביוני 2015.
2. ^ חן מענית, ‏ביה"ד הארצי: אין לכפות על עובד להשתמש בשעון נוכחות ביומטרי, באתר גלובס