רות גביזון

משפטנית ישראלית

רות גביזון (28 במרץ 194515 באוגוסט 2020) הייתה פרופסור בקתדרה על שם חיים כהן לזכויות האדם בפקולטה למשפטים (פילוסופיה של המשפט ומשפט חוקתי) באוניברסיטה העברית בירושלים, מראשוני האגודה לזכויות האזרח בישראל ונשיאתה, מייסדת ונשיאת מרכז מציל"ה. כלת פרס ישראל לשנת ה'תשע"א (2011) בתחום המשפטים. הייתה חברת האקדמיה הישראלית למדעים משנת 2015.

רות גביזון
רות גביזון
רות גביזון
לידה 28 במרץ 1945
ירושלים, פלשתינה (א"י) המנדט הבריטיהמנדט הבריטי
פטירה 15 באוגוסט 2020 (בגיל 75)
ישראל ישראלישראל
מדינה ישראל עריכת הנתון בוויקינתונים
השכלה האוניברסיטה העברית בירושלים
אוניברסיטת אוקספורד עריכת הנתון בוויקינתונים
תחומי מחקר פילוסופיה של המשפט עריכת הנתון בוויקינתונים
תפקידים בולטים דירקטורית עריכת הנתון בוויקינתונים
פרסים והוקרה
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית OOjs UI icon info big.svg

ביוגרפיהעריכה

גביזון נולדה בירושלים למשפחה שישבה בעיר מספר דורות. אמה רג'ינה הייתה בתו של הרב יוסף מרדכי הלוי, אב בית הדין של העדה הספרדית בירושלים, ודודה של גביזון היה הרב אליהו פרדס, רבה של ירושלים. אביה משה היה בן למשפחה שעלתה מתטואן שבמרוקו במאה ה-19. דודה היה יעקב גביזון, שהיה שופט בבית המשפט המחוזי של תל אביב.[1] היא גדלה בחיפה, למדה בבית הספר הריאלי, ולאחר מכן שירתה בנח"ל בגרעין לחצרים. למדה באוניברסיטה העברית משפטים, כלכלה ופילוסופיה. בהיותה תלמידת השנה הרביעית במשפטים, הייתה בין חברי המערכת בגיליון הראשון של כתב העת משפטים ופרסמה בו הערת פסיקה בעניין "עבירה שיש עמה קלון כפסול לכהונה ציבורית".[2] קיבלה תואר מוסמך במשפטים בהצטיינות יתרה בשנת 1971‏.[3] ב-1975 קיבלה תואר דוקטור בפילוסופיה של המשפט מטעם אוניברסיטת אוקספורד.

עד אוקטובר 2010 כיהנה בקתדרה ע"ש חיים כהן לזכויות האדם בפקולטה למשפטים של האוניברסיטה העברית, שהתה כפרופסור אורח בבתי הספר למשפטים של אוניברסיטת ייל ואוניברסיטת דרום קליפורניה.

היא הצטרפה לאגודה לזכויות האזרח בישראל זמן קצר לאחר הקמתה והייתה פעילה מרכזית בה במשך זמן. שימשה בתפקיד יו"ר האגודה בשנות ה-80, וכיהנה כנשיאת האגודה בשנים 19961999. בתקופה זו הגישה האגודה מספר רב של עתירות לבית המשפט הגבוה לצדק, בפרט בנושאים ביטחוניים כדגומת גירוש פעילי החמאס ללבנון על ידי ממשלת יצחק רבין ב-1992[4]. אולם, אחר כך מתחה ביקורת על כך שהאגודה נכנסה למעורבות בסוגיות שונות שחשבה שאין זה מקומה. מנגד, נמתחה נגדה ביקורת[דרוש מקור] על כי התרחקה לכאורה ממחויבות לזכויות האזרח, וכי השתמשה לרעה במוניטין שלה בנושא, זאת על סמך עמדות שונות שנקטה החל מסוף שנות ה-90, כגון עמדתה ביחס לפסק דין קעדאן, שאף על פי שתמכה בו - טענה שכל עוד אין אפליה לגיטימי שיישובים יהודיים יתייחסו למאפיינים התרבותיים של המבקשים להתקבל אליהם, ולא רק מיעוטים כגון ערבים או חרדים; תמיכתה בהגבלות על התאזרחות בישראל שהוטלו באופן ספציפי על פלסטינים שנישאו לאזרחי ישראל; ועמדתה כי רצוי שהכרה בנישואים ומתן אפשרות לאימוץ ילדים להומוסקסואלים ולסביות לא ייעשו על ידי בתי המשפט כעניין של זכויות.

גביזון הייתה חברה במכון ירושלים לחקר ישראל, עמיתה בכירה במכון הישראלי לדמוקרטיה, ויושבת ראש הוועדה האקדמית של מרכז מינרבה לזכויות אדם בירושלים.

לקחה חלק בוועדות ציבוריות שונות ובהן: ועדת כהן להגנת הפרטיות, ועדת קלוגמן לפרטיות במאגרי מידע ציבוריים, ועדת שמגר בסוגיית היועץ המשפטי לממשלה, ועדת צדוק לחוקי עיתונות, וועדת דברת (ממנה התפטרה בטענה שמסקנותיה נקבעו מראש). עם סיום מלחמת לבנון השנייה (2006) מונתה לחברת ועדת וינוגרד לחקירת אירועי המלחמה.

ב-2003 פרסמה, יחד עם הרב יעקב מדן, את אמנת גביזון מדן שמהווה ניסיון להגיע להבנות בנושאי דת ומדינה שיהיו מוסכמות גם על דתיים וגם על חילונים. ייחודה של האמנה בכך שהיא מציגה הצעות מפורטות בתחומים רבים, בהם חוק השבות, שבת, נישואין וגירושין, קבורה, מועצות דתיות ועוד. העבודה על האמנה נמשכה כשלוש שנים בחסות מכון שלום הרטמן, ומרכז רבין לחקר ישראל. האמנה פורסמה במשותף על ידי קרן אביחי והמכון הישראלי לדמוקרטיה.

ב-2004 מונתה על ידי מיכאל איתן, יו"ר ועדת חוקה, חוק ומשפט של הכנסת, כיועצת בכירה לוועדה, כדי לסייע בהכנת פרק עקרונות היסוד של החוקה.

החל משנת 2004 עלה שמה של גביזון כמועמדת לתפקיד שופטת בבית המשפט העליון. למינוי זה התנגד בתוקף רב נשיא בית המשפט העליון, אהרן ברק. טענותיו נגעו בעמדותיה של גביזון המבקשת כי שופטים יפעלו באיפוק ובזהירות בניגוד להשקפתו שלו (ראו עמדותיה בנושא האקטיביזם השיפוטי להלן). נושא מינויה של גביזון הפך במידה רבה לנושא של מחלוקת ציבורית, וב-2005 גם למאבק אישי בין שרת המשפטים ציפי לבני שהטילה את כל כובד משקלה בעד גביזון, לבין השופט ברק שבאופן חסר תקדים אף התבטא בפומבי כנגד מינויה משום ש"יש לה אג'נדה... ואג'נדה זו אינה מתאימה וראויה לבית המשפט העליון".[5]

ב-2005 ייסדה גביזון את מרכז מציל"ה, ועמדה בראשו עד מותה. מרכז מציל"ה הוא מרכז למחשבה ציונית, יהודית, ליברלית והומניסטית, והוא פועל לקידום הלגיטימציה של מדינת ישראל כמדינת לאום יהודית המחויבת לערכים דמוקרטיים וליברליים ולשמירה על זכויות האדם. במסגרת מרכז מציל"ה כתבה גביזון מספר מסמכים, בהם באין חזון יפרע עם: מטרת על לישראל ונגזרותיה (בהוצאת מוסד שמואל נאמן למחקר מתקדם במדע וטכנולוגיה), ומסמכי רקע לדיוני ועדת החוקה, חוק ומשפט בכנסת ה-16 בעניין גיבוש חוקה לישראל. מרכז מציל"ה פרסם ניירות עמדה בעריכתה בנושאי דמוגרפיה, הגירה, שבות ושיבה, וכן ספר על 60 שנה להחלטת החלוקה.

בשנת 2013 מונתה גביזון על ידי שרת המשפטים, ציפי לבני, לבחון את ההסדר החוקתי של זהות המדינה כמדינה יהודית דמוקרטית במסגרת ניסוח "חוק הלאום" לפני הבאתו לחקיקה בכנסת. בנובמבר 2014 המליצה גביזון להימנע מחקיקת חוק לאום. המלצותיה אלה וחומרי רקע מפורטים כלולים בספרה "עיגון חוקתי לחזון המדינה?".[6]

בדצמבר 2015 נבחרה כחברה באקדמיה הלאומית הישראלית למדעים.[7]

גביזון נפטרה ב-15 באוגוסט 2020.[8] הותירה אחריה בן, דורון גביזון.

פרסים והוקרהעריכה

על פועלה הציבורי והמדעי קיבלה גביזון מספר פרסים:

משנתהעריכה

ועדות חקירהעריכה

בשנת 1976 פרסמה גביזון מאמר בו ביקרה את ועדת אגרנט על שנתנה פירוש מצמצם לזכות של הנפגעים ממסקנות הוועדה להתגונן מפני המסקנות. לטענתה, על הוועדה היה לבחור בין הליכים ארוכים להצגת מסקנות כלליות ללא מסקנות אישיות, או לחלופין לבקש מהכנסת לשנות את חוק ועדות חקירה.[12] הכנסת אכן שינתה את החוק, בין השאר בעקבות המאמר. במסגרת הדו"ח החלקי של ועדת וינוגרד (2007) הייתה התייחסות לחוק החדש ולמאמר זה. עמדת הדו"ח החלקי שונה במידת מה מהעמדה שבוטאה במאמר המוקדם. עם זאת, בדו"ח הסופי של ועדת וינוגרד אכן בחרה הוועדה לא לכלול מסקנות אישיות, בין השאר על מנת לא להאריך את ההליכים בפניה.

ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטיתעריכה

ב-1999 יצא לאור ספרה ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית: מתחים וסיכויים. הטענה המרכזית של גביזון בספר היא, כי היותה של מדינה יהודית אינה סותרת את היותה דמוקרטית, וכי שני מאפיינים אלה יכולים להתקיים יחדיו. לטענתה, היהודיות של המדינה אינה דתית אלא התייחסות ללאומיות יהודית. "מדינה יהודית" אינה מונגדת ל"מדינה מוסלמית" או "מדינה נוצרית" אלא, בלשון החלטת החלוקה, מונגדת ל"מדינה ערבית". אין ניגוד עקרוני והכרחי בין היותה של ישראל מדינת לאום של העם היהודי לבין היותה דמוקרטית - לפחות כל עוד יש בה רוב גדול ויציב של יהודים הרוצים שהמדינה תמשיך להיות בעלת זיקה ייחודית ליהדות. החל משנת תשס"ט לימדה גביזון שיעור בנושא "ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית" באוניברסיטה העברית.

האקטיביזם השיפוטי - תפקידו של בית המשפט העליוןעריכה

גביזון הייתה מן המתנגדים הבולטים לאקטיביזם השיפוטי המאפיין, לדבריה, את בית המשפט העליון החל משנות ה-80 של המאה ה-20, ולפיו תפקידו של בית המשפט חורג מיישוב סכסוכים גרידא, ומשתרע עד כדי קביעת דמותה של החברה וערכיה הראויים, והסכמה להתערב בחלוקת המשאבים במדינה. גביזון סברה כי עמדה זו הביאה את בית המשפט העליון להתערבות בסוגיות שבעבר לא דן בהן, כגון דת ומדינה, זכויות חברתיות ועוד, ואינה ראויה מכיוון שהיא פוגעת בעקרון הפרדת הרשויות. לדידה, על בית המשפט העליון להימנע ככל הניתן מלפסוק פסיקות שיש בהן משום השפעה על המדיניות. על פי תפיסתה של גביזון, השיח החוקתי שהתפתח בבית המשפט חורג מגבולותיו הרצויים, ועל בית המשפט לדון רק בפגיעה בזכויות אדם "רזות" שהיקפן נקבע בחוק בצורה ברורה - כגון פגיעה ישירה בגוף האדם, בחירויותיו הבסיסיות, בכבודו ובקניינו.

מאמרה "הכיבוש: עניין פוליטי, לא משפטי"עריכה

ביוני 2017 פרסמה מאמר בשם "הכיבוש: עניין פוליטי, לא משפטי" בו טענה שיש לראות את הכיבוש הישראלי והדיון בו כעניין שעיקרו פוליטי, ואינו מתמצה בהיבטים המשפטיים והמוסריים אותם מתנגדי הכיבוש מדגישים. היא קראה למתנגדי הכיבוש להתרכז בשכנוע מוסדות המדינה ואזרחי המדינה האחרים בצדקת עמדותיהם במקום לפנות בעיקר ללחץ מטעם מדינות אחרות או בשם המשפט הבינלאומי.[13]

המאמר זכה לתהודה רבה, ורבים בקהילה המשפטית ומחוצה לה כתבו מאמרי תגובה. רוב המגיבים, בהם מרדכי קרמניצר[14] ודימיטרי שומסקי,[15] ראו באור שלילי את הצעותיה של גביזון.

פולמוס סביב פעילותהעריכה

במאמר משנת 2005 העיתונאי גדעון סאמט (שאינו משפטן) מתח ביקורת על התנהלותה של גביזון, ובין היתר טען:[16]

  • גביזון קצרת רוח כמקשיבה, יש לה נטייה לאי-פרגון כלפי מי שחולקים עליה, יש לה התקפי כעס, והיא עברה מהפך אישי ואידאולוגי מאז שפרשה מתפקידיה באגודה לזכויות האזרח.
  • היא ניהלה קמפיין תקשורתי לבחירתה לתפקיד שופטת בבית המשפט העליון, בגיבוי שרת המשפטים ציפי לבני. גביזון לא נבחרה בסופו של דבר.
  • המסמך שכתבה, "חוקה בהסכמה", מלא פגמים. לפי סאמט, היעדר חוקה מחייב את בית המשפט העליון להיות אקטיבי כלפי החקיקה הישראלית, גישה אליה מתנגדת גביזון.
  • גביזון התנגדה לזכות של בנות זוג לסביות לאמץ אחת את ילדי חברתה, והסכימה לוותר על ההכרה במעמד "ידועים בציבור" לבני זוג הומוסקסואלים.
  • במסגרת "אמנת גביזון-מדן" גביזון תמכה במונופול הלכתי על גירושים, והביעה התנגדות להשתלת איברים.
  • גביזון ספגה ביקורת בעניין יחסה ללהט"בים וראתה בהתערבויות בתי המשפט בעניין כאקטיביזם שיפוטי.

על כתבה זאת הגיבה ד"ר אורית קמיר שעיתון "הארץ" ביצע "מהלך ירוד ההולם עיתונאות צהובה וחסרת אחריות, (ו)אינו מהסס להעניק לכל הדוברים שקיבץ בחריצות יתירה חסינות מפני חשיפה ציבורית". קמיר האשימה את "הארץ" ברדיפה שיטתית ובלתי הוגנת אחר רות גביזון, לעומת התעלמות מוחלטת מדעות בעייתיות של מועמדים אחרים לבית המשפט העליון (ושל שופטי עליון מכהנים). כמו כן, קמיר רמזה בכתבה שגביזון ומשפטניות אחרות זוכות ליחס לא הוגן בשל היותן נשים.[17]

פרסומיםעריכה

ספריםעריכה

  • Issues in Contemporary Legal Philosophy: The Influence of H.L.A. Hart, Ruth Gavison (editor), Oxford University Press, 1989.
  • "שיקול דעת מינהלי באכיפת החוק – הסמכות לעכב הליכים פליליים ולחדשם", 1991.
  • "זכויות אדם בישראל", 1994.
  • ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית: מתחים וסיכויים, 1999.
  • "אקטיביזם שיפוטי: בעד ונגד – מקומו של בג"ץ בחברה הישראלית", (עם מרדכי קרמניצר ויואב דותן), 2000.
  • עיגון חוקתי לחזון המדינה? 2015.

מאמריםעריכה

  • Constitutions and Political Reconstruction? Israel's Quest for a Constitution", International Sociology 18(1), 2003.
  • The Significance of Israel in Modern Jewish Identites", in Ben Rephael and others (Eds.) Contemporary Jewries: Convergence and Divergence, Brill, 2003.

ספרים וקובצי מאמרים שערכהעריכה

  • "קובץ מאמרים בנושא זכויות האדם לכבוד חיים ה' כהן", 1982.
  • "גבורות לשמעון אגרנט" (יחד עם פרופ' מרדכי קרמניצר), 1987.
  • "קובץ מאמרים בנושא חופש הדת והמצפון לזכר חמן שלח", 1989.
  • "מקראה לזכויות האדם והאזרח בישראל" שלושה כרכים, 1994-1992.

קישורים חיצונייםעריכה

  אתר האינטרנט של רות גביזון

  רות גביזון, ברשת החברתית פייסבוק

מכּתביה:

הערות שולייםעריכה

  1. ^ נירה סידי ורמי גביזון, משפחת גביזון לדורותיה, שרשרת הדורות כ"ו, גיליון 3, נובמבר 2012, עמ' 19–35
  2. ^ רות גביזון, ‏עבירה שיש עמה קלון כפסול לכהונה צבורית, משפטים ‏א', חוברת 1, ספטמבר 1968, עמ' 176–184
  3. ^ רשימת מקבלי התארים באוניברסיטת ירושלים, דבר, 30 ביוני 1971
  4. ^ "גרסתו איננה מתקבלת על הדעת": תגובות למאמרו של אביגדור פלדמן על פרופ' גביזון
  5. ^ שני מזרחי, ברק: "מתנגד למינוי גביזון כי יש לה אג'נדה", באתר ynet, 11 בנובמבר 2005
  6. ^ רות גביזון, עיגון חוקתי לחזון המדינה?, 2015
  7. ^ האקדמיה הלאומית למדעים, ‏תשעה מדענים בכירים יצטרפו היום לאקדמיה הלאומית למדעים, שתמנה מעתה 115 חברים, באתר "הידען", 8 בדצמבר 2015
  8. ^ עופר אדרתכלת פרס ישראל, המשפטנית רות גביזון, מתה בגיל 75, באתר הארץ, 15 באוגוסט 2020
  9. ^ רות גביזון זוכה בפרס דוקטור לשם כבוד מטעם אוניברסיטת בר-אילן, אתר אוניברסיטת בר-אילן, 12 במאי 2009
  10. ^ תומר ולמר, פרס ישראל לפרופ' רות גביזון: "בעומק ובאומץ", באתר ynet, 20 במרץ 2011
  11. ^ יקירי ירושלים לשנת תשע"ו, אתר עיריית ירושלים
  12. ^ רות גביזון, ‏על פירושו הנכון של סעיף 15 לחוק ועדות חקירה, תשכ"ט-1968, ועל התערבותו של בית-המשפט הגבוה לצדק, משפטים ‏ו', פברואר 1976, עמ' 548–561
  13. ^ רות גביזון, הכיבוש: עניין פוליטי, לא משפטי, באתר הארץ, 29 ביוני 2017
  14. ^ מרדכי קרמניצרגביזון מזמינה זוועה מוסרית, באתר הארץ, 15 ביולי 2017
  15. ^ דימיטרי שומסקיהשמאל צריך להקשיב לגביזון, באתר הארץ, 22 ביולי 2017
  16. ^ גדעון סאמטאין בושה, רות גביזון?, באתר הארץ, 14 בדצמבר 2005
  17. ^ האג'נדה של "הארץ" נגד פרופ' גביזון: עיתונאות צהובה ומשתפ"ים מוגי לב, אתר הבית של אורית קמיר, ‏2 בדצמבר 2005