פרדיגמת "המרפא הפצוע"
עריכההוטבעה לראשונה ביחס לבריאות הנפש על ידי קרל יונג לתיאור מערכת היחסים בין המטפל למטופל בהקשר של הפניית רגשות, בלתי מודעת, מהמטופל למטפל ומהמטפל למטופל, לאורך הטיפול. תופעות אלו, מכונות העברה וההעברה הנגדית בהתאמה [1]פרדיגמת המרפא הפצוע על פי פרדיגמת "המרפא הפצוע", פגיעות המטפל ופצעיו האישיים, מטפחים הבנה מיטיבה ומעמיקה יותר של תהליך החלמת המטופל, בקרב המטפל, המקדמת את פוטנציאל ההחלמה של המטופל ואת התווית תהליך הריפוי [2]. כלל בני האדם, חווים בחייהם האישיים התנסויות כואבות, מצוקה, סבל גופני או נפשי כתוצאה מאירועים שונים. למשל גירושין, אובדן, אכזבות, מחלות ולכן הם פגיעים במידה מסוימת. חוויות אלו, הנחוות באופן ישיר או באמצעות הקרבה לאדם אחר, עשויות להשפיע באופן מודע ולא מודע, על בחירת תחום ההתמקצעות של מגוון רחב של מטפלים בתחומים שונים כגון: רפואה, פסיכולוגיה ומכוני גמילה ושיקום .לכן, פרדיגמת המרפא הפצוע מציעה את הקיום הדואלי של השניים. בכדי שהמטפל אכן יענה להגדרת המונח "מרפא פצוע", צריכים להתקיים שני תנאים מרכזיים. התנאי הראשון, הוא טיפוח מודעות והכרה בתחושותיו האישיות של המטפל, בתהליך הריפוי שלו עצמו. כתוצאה מהחיבור של המטפל לתגובתו הרגשית, בזמן הטיפול, לפצע העבר או ההווה בחייו, נוצרת הזדהות זמנית עם המצב הרגשי של האחר, המקדמת את החיבור לחוויה הסובייקטיבית של המטופל, מתוך ההבנה של התוכן הרגשי והרוחני של חווייתו. לחיבור הרגשי של המטפל והתכוננותו הרגשית בעת המפגש עם המטופל יכולה להיות השפעה חיובית על המרחב הטיפולי. בקרב המטפל, תחושת ההזדהות תעודד חמלה ואמפתיה, ותגביר את המוטיבציה הפנימית שלו להשפיע באופן משמעותי, בעקבות המודעות הגבוהה לסבל האדם. יתר על כן, לאמפתיה ולחמלה השלכה ישירה על מערכת היחסים הטיפולית: המטופל מרגיש שהקשיבו לו והבינו אותו, מה שמסייע בבניית האמון בינו לבין המטפל ומקל על יצירת חיבור אמפתי עם המטופלים, מתנהלת בין המטפל למטופל תקשורת בטוחה המהווה סוג מסוים של ריפוי ואף מתפתחת מערכת יחסים שוויונית יותר בין השניים. כל אלו משליכים באופן ישיר על תוצאות הטיפול, התאמתו ואפקטיביות: פצעי העבר של המטפל מסייעים לזיהוי הליך ההחלמה הייחודי של המטופל, תוך עשיית שימוש חיובי בהעברה הנגדית ושימור השקפה חיובית על המטופל ועל תוצאות הטיפול לצד נטיעת רגשות חיוביים בקרב המטופל כמו: תקווה להחלמה, ביטחון, מוטיבציה, תחושת הכרה, הבנה, הקלה, עוצמה פנימית והפחתה ברמות הבושה והבדידות. בעיני המטופלים המטפל נתפס כנגיש, אותנטי, פתוח, כנה ובעל מומחיות רבה יותר.[3] [4]. לעומת זאת, הדחקת הרגשות תגרום לחוסר נגישות התחושות בעבורו, המטפל יתקשה במצבים מסוימים להביע חמלה כלפי האחר שחווה דברים טעונים מידי עבורו[5]. התנאי השני שצריך להתקיים הוא התכווננות אמפתית מצד המטפל. על המטפל להקשיב ולהכיל את דברי המטופל, לצד הזכרות ברגשותיו ותחושותיו שהתעוררו בתגובה לפצעיו האישיים, בכדי להתחבר לחוויתם הסובייקטיבית של מטופליו .
מקורות פרדיגמת המרפא
עריכההפצוע מקור הפרדיגמה, חוצת התרבויות, של "המטפל הפצוע" הינו מיתוס כירון, המתואר במיתולוגיה היוונית. כירון היה קֶנְטָאוּר, בן אלמוות, מטפל ומורה, אשר בטעות נפצע מחץ מורעל שנורה מקשתו של הרקולס, אחד מתלמידיו. אמנם, פגיעת החץ בכירון לא הובילה למותו בשל היותו בן אלמוות, אך היא גרמה לו לפצע חשוך מרפא וכואב, שהוביל לסבל רב. במקביל, בן האלמוות פרומתיאוס הואשם בכך שחשף בפני בני האדם, בניגוד לרצון האלים, את האש. בתגובה למעשיו, העונש שקיבל פרומתיאוס, הוא שנשר יאכל את כבדו כשהוא קשור לסלע. מכיוון שפרומתאוס בן אלמוות, הוא החלים מידי ערב, וכבדו נאכל מידי יום ; נקבע כי הפתרון היחידי להסרת עונשו של פרומתיאוס, הוא שאדם אחר יוותר על אלמותיותו. כירון, ויתר על האלמותיות שלו בעבור פרומתיאוס ובכך נפטר מהרעל, בעוד שפרומתיאוס שוחרר מעינויו. למעשה אלמותיותו של כירון מייצגת את החומה הרגשית בין עצמנו לעולמנו הפנימי, לבין סבלם של מטופלינו. הריסת החומות הללו בין המטפל למטופל, במטרה להתחבר למטופלים מתוך החיבור לתגובה הרגשית, מאפשרת ריפוי. במילים אחרות, פצעו של כירון הקנה לו את הידע והרגישות להבין את סבל האחר ולשים קץ לסבלו של פרומתיאוס, כשהחיבור בין כירון לפדומתיאוס התרחש על בסיס החוויה המשותפת של ייסורים משותפים. כמו כן, פצעו של כירון הקנה לו את הידע והרגישות להבין את סבל האחר ולשים קץ לסבלו של פרומתיאוס ולרפאו, אך רק כשכירון ויתר על התחושה שהוא בלתי מנוצח.
ביקורת
עריכהעל פי פרדיגמת המרפא הפצוע, "המרפאים הפצועים" העוסקים במקצועות טיפוליים יכולים לקדם את יעילות טיפוליהם בעזרת פגיעותם והנכונות לחשוף ולנצל אותה להליך הריפוי. עם זאת, הטענה הזו שנויה במחלוקת. מצד אחד ייתכן וכאב הוא הכרחי לחלק מסוים בתהליך ההכשרה למקצועות טיפוליים ואף ייתכן שמקצוע טיפולי דורש אלמנטים נוספים מעבר ללמידה. ניתן לראות במטפלים, בעלי היסטוריה אישית של הפרעה נפשית מסוימת, בעלי הבנה טיפולית, ידע וניסיון, שנרכש באמצעות מעורבות אישית, בהפרעה, בטיפול ובתהליך ההחלמה. מצד שני, הפיכת התנהגות שהתעוררה עקב מצוקה בילדות לצמיחה אישית סותרת את הנחות היסוד של הפסיכיאטריה המערבית על סבל אנושי. הפסיכיאטריה אינה מצפה שפצע יקדם צמיחה, שלא לדבר על טיפוח פוטנציאל ריפוי . חוסן במרחב הטיפולי ויתרונות היותו של המטפל "מרפא פצוע" להיותו של המטפל "מרפא הפצוע" השלכות רבות על המרחב הטיפולי. מטפלים שחוו באופן אישי או עקיף את חווייתו של המטופל רכשו ידע על ההפרעה או הבעיה עמה נאלץ להתמודד, הליך הטיפול וההחלמה. הידע החוויתי יכול להיות מתואר כ "מידע וחוכמה שנרכשו מניסיון חי" . במסגרת הטיפול, רווחת אווירה בין אישית מקבלת, אמפתית ומכילה, שבה המטופל יכול לבחון את חייו מפרספקטיבה שונה. אינטראקציה זו, המקדמת למידה חוויתית ישירה כתוצאה מהקשר הייחודי שנרקם בין המטפל למטופל. ניסיונו האישי של המטפל, מאפשר לו להכיר במורכבות חוויתו של המטופל ואת משמעותה, תוך שיקוף, סלחנות, קבלה וחמלה עבור עצמם ובעבור אחרים כלפי אותה סיטואציה. העברת החוויות מהמטפלים למטופלים יכולה להיות חוויה טיפולית כשלעצמה כתוצאה מגורמים כמו: אישיותו של המטפל, למטופל יש זמן מוגדר ומקום לשתף בתחושותיו, התחושה שיש אדם אחר שמבין אותו, מקשיב לו ומסייע לו להבין את בעיותיו. היותו של המטפל "מרפא פצוע" מקדמת את ביסוס האמון, יצירת מערכת יחסית אמפתית ומקבלת בין השניים, שיפור ה"ברית הטיפולית", הגברת המוטיבציה לטיפול ו/או החלמה, זיהוי מהיר של דפוסים, ותהליכי החלמה אצל המטופל. המטפל מהווה דמות חיקוי חיובית בעבור המטופל, התורמת לטיפוח תקווה להחלמה, המטופל חש כי מבינים אותו וכי איננו לבד. מלבד זאת, המטפלים מהווים דמות לחיקוי בהפגנת פגיעותם.[6] עם זאת, ישנם הסוברים כי פגיעותו של המטפל מהווה חיסרון. למשל, יש הסוברים כי ה"מרפא הפצוע" איננו אובייקטיבי. המטפל עלול לתייג את המטופל בבעיה הספציפית שממנה סבל ולהניח הנחות התואמות את אותה תווית, כתוצאה מתהליכי ההזדהות וההשלכה האישיים שלו. חסרון נוסף, הוא עידוד המטופל לנתיב החלמה ספציפי, התואם את עמדתו של המטפל ולעיתים להליך ההחלמה האישי שלו, במקום לאפשר למטופל לאתר דרכים אלטרנטיביות להחלמה המתאימות עבורו. תפיסותיו של המטפל עלולות להיות צרות וחסרות גמישות. תחושת מחויבות גבוהה מדי מצד המטפלים לאורך תהליך השיקום של המטופל. המחויבות, תחושת ההזדהות, ההשלכה, והדאגה היתרה למטופלים עלולות לקדם מצב בו המטפל לוקח יותר אחריות על הליך ההחלמה מאשר המטופל עצמו ולהשתלט על הליך ההחלמה של המטופל. מצבים אפשריים נוספים הם: הארכת משך הטיפול יתר על המידה, ביצוע השוואות שליליות בין המטופל לבין המטפל, הן מצד המטופל והן מצד המטפל אשר עלולות לקדם חוסר סבלנות ושיפוטיות .
"מעגל החמלה"
עריכהבמרחב הטיפולי מעגל החמלה במרחב הטיפולי הוגדר על ידי קורט לוין כ׳מרדף אחר הידע הבונה את הגשרים בין חייו של המטפל לבין חייו של המטופל׳. רוג'רס הגדיר את "מעגל החמלה" כהתנהגות חמלה כלפי האחר כצמיחה מן המזור, כך החמלה חוזרת דרכם. לתפיסתו של קרל רוג'רס, למערכת יחסים אמפתית, המבוססת אהבה ויחס בלתי מותנים, בין המטפל למטופל כוחות ריפוי כשלעצמה בעבור המטפל והמטופל. כל מפגש טיפולי מקדם מודעות גבוהה יותר ל"פצע", קבלה עצמית וחמלה עמוקה יותר לאתגרים. לטענתו של רוג'רס כאשר שאני מקבל אחרים כפי שהם, אני מסוגל יותר לקבל את עצמי כמו שאני. זהו למעשה מעגל הריפוי, כאשר החמלה לאחרים גוברת על ה"פצעים" שלי, חוזרת אלי וממני אליהם, היא ממשיכה להמריץ את הקשר הטיפולי. תהליך זה מעביר אנרגיה בתהליך הטיפול.
סטיגמות אופייניות
עריכהזרובבל ורייט במאמר שכתבו בשנת 2012 טענו כי הסטיגמה השלילית הרווחת בתחום הפסיכולוגיה כלפי פגיעותו או פציעתו של מטפל הינה בעייתית. על אף ההנחה כי ישנם כוחות ריפויים לשיתוף פגיעותו של המטפל, רווחת הסכמה סמויה שהשיתוף בפציעתו הנפשית של המטפל עלול להיות בעל השלכות שליליות. מטפלים החושפים את פצעיהם חשופים לסטיגמות הקשורות לאופי גילוי הפצע, שעמיתיהם ומטופליהם ישפטו אותם בנוגע לכשירותם לטפל, שיפוט או עוינות גלויה מאנשי מקצוע אחרים. אחד הפחדים הנפוצים של מטפלים הינו פחד מפרשנות שגויה שתלווה רעיונות סטיגמטיים על חוסר כשירות המטפל וערך עבודתו. החששות הללו עשויות לנבוע מסטיגמה-עצמית, בושה והסתרה. חשש זה נפו. במיוחד בקרב סטודנטים, פסיכולוגים בתחילת הקריירה ומתמחים, הזקוקים ביותר להדרכה כיצד לטפל בביטויים קליניים רלוונטיים של פצעים ומונעים מהם לשתף בהדרכות הקבוצתיות הייעודיות לכך. לפיכך, רווחה שתיקה יחסית סביב נושא המרפא הפצוע. האחריות המוסרית והאתית של הפסיכולוגים היא לשים לב, לבחון מיומנויות טיפוליות ולפקח על לקויות בתפקוד עמיתיהם. 6. תפקידה של ההדרכה המקצועית הדרכתם המקצועית של מטפלים בתחילת דרכם דורשת פיקוח של משגיחים (SUPERVISORS) שעליהם מוטלת האחריות על הפגיעות/"הפציע" של המטפל בתחילת דרכו ולהבטיח את תקינותו של הטיפול. אחריותם כלפי המטופל, של המטפל המתחיל, לעיתים קרובות כרוכה בחקר זהיר של חוויית היועץ, הן באמצעות חקר ההעברה הנגדית (COUNTERTRANSFARENCE) שלו למטופל והן חקר נסיבותיו האישיות. המידה שבה המטפל המתחיל יכול לדון בפירוט ברווחתו הפסיכולוגית, וקשייו האישיים תלויה בשני הסכמים. הראשון, ההסכם בין המטפל ל"משגיח" שלו, המכונה "הסכם חוזה". השני, הוא "ברית העבודה", מערכת היחסים בין המשגיח לבין המטפל בתחילת דרכו המתנהלת במסגרת שיחות הייעוץ בין השניים. ברית העבודה כוללת ארבעה מרכיבים עיקריים: ההתמקדות במטופל, הקשר הטיפול (context), הקשר בין המטופל – המטפל והמפקח והאינטראקציה בין שלושת המרכיבים הללו. יש לציין, כי קיימת מחלוקת בנוגע למידת מעורבותו ואחריותו של המשגיח על נסיבותיו האישיות של המטפל.[7] מערכת יחסים כפולה, שבה המפקח הוא גם מטפל, כיום נחשבת כלא מקובלת מבחינה אתית[8]. עם זאת, ישנם חוקרים הטוענים כי חקר העברה נגדית יגדיל את הבנת התהליך הטיפולי ויספק תובנות על היחסים בין המטופל והמטפל.[9] ישנה תופעה בלתי נמנעת בה המשגיח בעבודתו יגע בפצעיו של המטפל, ולכן חייב להיות איזון המאפשר לו לחקור ולתמוך במטפל מבלי שתהליך הפיקוח יהפוך לטיפול .
החוקרים. [10] ערכו מחקר הבוחן את קשיי המטפלים בעת מתן טיפול וסיווגו את קשייהם של המטפלים לשלוש קטגוריות שונות. הקטגוריה הראשונה היא קשיים פרדיגמטיים הקשורים למאפיינים יציבים ואישיים שהמטפלים מתארים על עצמם. ביניהם: קונפליקטים בין-אישיים, מבני אישיות או סגנון בתקשרות חברתי ובינאישי ,וסגנונות תקשורת. הקטגוריה השנייה, היא קשיים חולפים הנובעים מחוסר ידע או מצורת העבודה של המטפל. הקטגוריה השלישית היא קשיים מצביים שניתן לייחס לגורמים חיצוניים, כגון: מטופלים או סביבה טיפולית, אשר יהיו קשים למטפל. בכדי חתת מענה לקשיים שונים ולהדריך, המפקח יכול לאמץ תפקידים שונים ומיומנויות ספציפיות מותאמות לכל אחת מהקטגוריות שהוצגו מעלה. למשל כשהקשיים הנם קשיים חולפים, המפקח יכול לספק מידע, לשתף בחוויות וקשיים מצביים, להדריך כיצד להתמודד איתם ולתמוך במטפל. לעומת זאת, לטובת טיפול בקשיים הפרדיגמטיים נדרש להקדיש זמן רב יותר ולהתחשב בכך שהקשיים הפרדיגמטיים נובעים מתכונותיו האישיות של המטפל. על המפקח לפתוח דיאלוג שמזמין את המטפל לראייה רחבה יותר, לחקור את תרומתו האישית לקושי עמו נדרש להתמודד לאורך הטיפול עם מטופליו. קשיים פרדיגמתיים נובעים מהעברות נגדיות כלפי המטופל. במצב כזה, ייתכן והמטפל יזקק בעצמו לטיפול אישי ממנחה או מטפל אחר. במידה והמשגיח יחליט לעבוד עם המטפל עליהם להתייחס לפגיעות של המטפל כחיונית לעבודה הטיפולית ולא ככישלון אישי.
הערות שוליים
עריכה
- ^ Conchar, C., & Repper, J, Walking wounded or wounded healer Does personal experience of mental health problems help or hinder mental health practice??, A review of the literature. Mental Health and Social Inclusion, 18(1), 35-44, 2014
- ^ Zerubavel, N., & Wright, M. O. D. (2012). The dilemma of the wounded healer. Psychotherapy, 49(4), 482.
- ^ De Vos, J. A., Netten, C., & Noordenbos, G. (2016). Recovered eating disorder therapists using their experiential knowledge in therapy: A qualitative examination of the therapists’ and the patients’ view. Eating disorders, 24(3), 207-223
- ^ Jackson, S. W. (2001). Presidential address: The wounded healer. Bulletin of the History of Medicine, 75(1), 1-36.
- ^ Amundson, J. K., & Ross, M. W. (2016). The Wounded Healer: From the Other Side of the Couch. American Journal of Clinical Hypnosis, 59(1), 114-121.
- ^ Costin, C. (2002). Been there, done that: Clinicians' use of personal recovery in the treatment of eating disorders. Eating Disorders, 10(4), 293-303.
- ^ Wheeler, S. (2007). What shall we do with the wounded healer? The supervisor's dilemma. Psychodynamic practice, 13(3), 245-256.
- ^ Syme, G. (2003). Dual relationships in counselling & psychotherapy: exploring the limits. Sage.
- ^ Searles, H. F. (1955). The informational value of the supervisor’s emotional experiences. Psychiatry, 18(2), 135-146.
- ^ Davis, E., Jensen, C. H., Schroder, H. D., Farnir, F., Shay-Hadfield, T., Kliem, A., ... & Charlier, C. (2004). Ectopic expression of DLK1 protein in skeletal muscle of padumnal heterozygotes causes the callipyge phenotype. Current Biology, 14(20), 1858-1862.