יעקב גויטע, מחייה השפה העברית בבנגאזי

יעקב גויטע, מחייה השפה העברית בבנגאזי

יעקב גויטע נולד בבנגאזי שבלוב בשנת תרע"ז - 1916.

כבר בילדותו התגלה כעילוי.

למד עברית בכוחות עצמו, על בוריה, וחקר את רזי השפה, ומקורותיה המגוונים.

במקביל למד, בכוחות עצמו: אנגלית, צרפתית, גרמנית, לטינית, לדינו, ארמית ועוד.

שלט בערבית מדוברת וגם בערבית ספרותית, ושלט באיטלקית כשפה רשמית בלוב.

אחרי שעלה ארצה, שמע את השכנים מדברים באידיש, למד את השפה בכוחות עצמו, ותיקן את שפתם של השכנים.

הרחבת הידע וההשכלה

יעקב גויטע היה ציוני נלהב, והעמיק את הידע שלו, בתנ"ך, בתלמוד ובמסורת ישראל.

במקביל, למד את תרבות המערב ואירופה.

חיילי הבריגדה היהודית בבנגאזי
חיילי הבריגדה היהודית בבנגאזי

למד את הברית החדשה וגם את הקוראן, ונהג להשוות בין הכתבים.

בנוסף, למד יעקב את עקרונות הלוח העברי, והיה מסוגל לחשב, תוך דקות ספורות, באיזה יום בשבוע יחולו חגים.

בית הספר "תלמוד תורה"

אחרי כיבוש בנגאזי על ידי הבריטים, בשנת 1942, אחרי קרב אל-עלמין, הגיעו לבנגאזי חיילי הבריגדה היהודית, ששרתו בצבא הבריטי.

יעקב היה ממקבלי פניהם של חיילי הבריגדה, והם הציעו לו להקים בית ספר, בו ילמדו את כל המקצועות בעברית.

יעקב נרתם למשימה, והקים את בית הספר "תלמוד תורה", תוך חודשים ספורים.

בבית ספר זה, למדו את כל המקצועות בעברית, כולל בשיעורי אנגלית.

תלמידי בית הספר, עלו לישראל עם עברית טובה.

הקהילה הייתה חסרה אז חלק ניכר מתושביה, אשר הוגלו למחנות הריכוז בג'אדו, גריאן וברגן בלזן.

כשתושבי בנגאזי, בעלי אזרחות בריטית, חזרו ממחנות הריכוז אל בנגאזי, הם התקבלו בהערצה על ידי יעקב גויטע.

יעקב ניהל את בית הספר "תלמוד תורה", במשך חמש שנים, ולמדו בבית הספר תלמידים רבים, שהעריצו את מנהל בית הספר, ומעריצים אותו, עד היום.

עלייה לישראל

בשנת 1948, יעקב עלה ארצה דרך איטליה, עם רעייתו ג'וליה, שאת שמה עברת ללאה, כאשתו של יעקב אבינו.

ליעקב וללאה נולדו שני ילדים בבנגאזי: ראובן ודינה.

בישראל נולדו להם ארבעה ילדים נוספים: עליזה, ששון, יפה ואלי.

פעילות בישראל

בישראל יעקב עבד בשלש עבודות:

בשעות הבוקר עבד בבנק הפועלים, במחלקה לאשראים דקומנטריים.

בשעות אחר הצהריים, לימד עברית עולים חדשים, במרכז קהילתי בשדרות הבעש"ט ביפו,

על שם פולה בן-גוריון.

בשעות הערב יעקב מילא תפקיד חשוב של פיקוח ותיקון שפתם של הקריינים ברדיו.

הוא היה יושב מול הרדיו הגדול, מאזין לקריינים, מאתר שגיאות הגייה בעברית, ורושם על פתקים את הרשת, שם הקריין, כיצד הגה את המילה השגויה, ואיך היה נכון לומר.

פעם בשבוע, הפתקים היו נשלחים בדואר אל רשות השידור בירושלים.

בשכונה ביפו, ילדים שהגיעו לגיל בר-מצווה ידעו, שהם מוזמנים לפנות ליעקב, שילמד אותם את קריאת הפרשה, בעלייה לתורה בבית הכנסת. בהתנדבות, כמובן.

עד היום, מבוגרים רבים, שגדלו בשכונה שלנו, זוכרים לו, את המתנה הזאת, לה זכו.

חתן התנ"ך

בשנות השישים, יעקב החליט להתמודד בחידון התנ"ך למבוגרים.

הוא הודיע למשפחתו, שהוא הולך להיות חתן התנ"ך, וכשנשאל אם הוא הולך להתמודד, ענה שהוא יהיה חתן התנ"ך, וכשנשאל, אם הוא הולך ללמוד תנ"ך ענה, שהוא יודע את התנ"ך בעל פה.

הוא אכן היה חתן התנ"ך בשנה זאת.

כשנודע למארגני חידון התנ"ך על ידענותו של יעקב בשפות, הוא גויס להיות מתורגמן בחידוני התנ"ך לנוער, בכל מגוון השפות של ארצות המקור, מהן הגיעו הנבחנים.

תשבצים בעשר שפות

אחת ההתמחויות של יעקב הייתה פתרון תשבצים. יעקב היה מנוי למגזינים בכמה מדינות בעולם, היה מקבל את המגזינים בדואר, פותר את התשבצים, ושולח את הפתרונות למערכות המגזינים. כפרס על שקדנותו, המגזינים היו שולחים בדואר חוזר פרסים בדמות ספרים. הדוור שהיה מביא את הדואר, נאלץ לסחוב את הספרים, ואפילו התלונן על כך בקול רם.

"אין נפגעים לכוחותינו"

בתקופת מלחמת ההתשה בסיני, בסוף שנות השישים, הקריינים בחדשות דיווחו - "לכוחותינו, אין נפגעים". יעקב התקשר לרשות השידור ואמר: "בין "לכוחותינו" לבין "אין", הלב שלי מחסיר פעימה, בבקשה שנו את הנוסח ל"אין נפגעים לכוחותינו". הנוסח שונה, מאז ועד היום.

בית הכנסת "אורח לחיים"

מאז שעלה ארצה, הקפיד יעקב להגיע לבית הכנסת "אורח לחיים", שהיה ממוקם בשכונה, והיה דמות מרכזית בבית הכנסת.

הוא הקפיד להגיע, מידי בוקר, לתפילת שחרית, בבית כנסת זה, וגם לבית כנסת של האשכנזים, שהיה ממוקם בקרבת מקום. זאת כדי שלא יחסר מתפלל למיניין.

הלוויה רבת משתתפים

יעקב נפטר בשנת 1991, אחרי מחלה קשה.

להלוויה, שנערכה בבית הקברות בקריית שאול, התייצבו מאות רבות מתושבי בנגאזי לשעבר, שהגיעו לחלוק כבוד אחרון למנהל הנערץ על ידם.

אבשלום קור, ידידו הוותיק של יעקב הספיד אותו ארוכות, וחלק לו כבוד גדול, על פועלו כמחייה השפה העברית בבנגאזי, וכידען מופלג של השפה העברית.

רגישות של אבא, סיפור אישי של בנו ששון

כשסיימתי את הלימודים בסינגאלובסקי, אחרי ארבע שנים תובעניות, נותרה לי חצי שנה עד הגיוס לצבא, כיליד דצמבר.

אבי, כאיש רגיש וקשוב, היה מודע לנטייה שלי לאמנות, והפגיש אותי עם אבא פניכל, אמן בינלאומי ומורה לציור ולאמנות.

הגענו אל האמן אבא פניכל, לביתו בתל-אביב. אבא פניכל צפה בעבודות שלי, והציע לאבי שאצטרף ללימודי אמנות, במכון לאמנויות בבת-ים.

מפגש זה, שינה את מהלך חיי, ובעקבות הלימודים במכון לאמנות, שהיוו עבורי חווייה ייחודית, נרשמתי ללימודים בבצלאל, אחרי השירות הצבאי.

זוהי רגישות של ממש, של אב לבנו הצעיר, שמחפש את דרכו בחייו, ועל כך אני מודה לו עד היום.


קישור לתיעוד של קהילת יהודי בנגאזי

https://www.livluv.org.il/wp-content/uploads/2016/09/livluv3_full.pdf