ויקיפדיה

משתמש:AddMore-III/חילונים מגזריות

< משתמש:AddMore-III

הגדרה עצמית כחילוני היא לא רק מדד לדתיות אישית. כמו, ואף יותר, משהיא מעידה על היקף הפרקטיקות והאמונות של היחיד, ישנו מתאם גבוה בינה לפרטים אחרים, המאפיינים את החילונים בתוך החברה הישראלית.[1] זאת מפורדת לקבוצות שונות, המקיימות סביבות חיים הנבדלות במידה רבה.[2] כ-90% מהחילונים הצהירו בסקרים כי רוב או כל חבריהם חילונים אף הם.[3][א][4]

הקבוצה המזוהה ביותר עם החילונים היא המעמד האשכנזי הוותיק –[2][5][6] צאצאי בני היישוב שטרם 1948 והמהגרים מאירופה בשנים שלאחר הקמת המדינה.[7][ב] הם היוו את שכבת האליטה בישראל ברוב שנות קיומה, איישו את עמדות המפתח במנהל ובשירות הציבורי, ונהנים גם כיום מייצוג-יתר מובהק בחיי הכלכלה, באקדמיה, בתרבות, בתקשורת ובכלל. האשכנזים הוותיקים נשאו את התרבות וסדר העולם הישראלי ההגמוני הישן, שהיו מזוהים עם תפישת העולם הציונית-סוציאליסטית והמפלגות שדגלו בה, ששלטו בישראל ללא הפוגה עד 1977.[2][5][8] קריסת הסוציאליזם הציוני, יחד עם הליברליזציה והאמריקניזציה של ישראל החל מאמצע שנות ה-80, הובילה את האשכנזים החילונים לאמץ את המערב כדגם השראה.[9] אף כי עודנו דומיננטי, מעמד זה מצוי בשקיעה מתמשכת מזה עשורים, והולך ונהדף על ידי הכוחות העולים בישראל.[2][5][8] כאמור, הוא מאופיין באשכנזיותו. מזרחים חילונים נטו להתבולל לתוך הקבוצה ולאמץ את אורחותיה:[10] עוז אלמוג העריך שיותר מ-20% מבני הבורגנות החילונית הוותיקה בישראל היו מזרחים, אך מבחינה תרבותית הם "אושכנזו".[11]

גם המהגרים מברית-המועצות לשעבר מזוהים מאוד כחילונים; בין המשיבים מקרבם לסקר פיו ב-2015, 81% הצהירו שהם חילונים.[12] הפוסט-סובייטים, בעת הגיעם לישראל החל מ-1991, היו מנוכרים למסורת הדתית, לאחר דורות של חיים תחת משטר אתאיסטי תוקפני וטמיעה בתרבות הרוסית. ב-1993 76% הזדהו כ"לא שומרי מסורת כלל", פי שלושה וחצי מהממוצע היהודי אז.[13] היקף הפרקטיקות והאמונות בקרבם היה כה נמוך, עד שהיטה את תוצאות הסקרים בחברה היהודית כולה.[14] מאפיינים אלו, והקשיים שסבלו מן הממסד הרבני עקב השיעור הגבוה של לא-יהודים בקרבם והפקפוק במעמדם כיהודים של אחרים, הביאו לתמיכה רחבה במפלגות שביקשו להחליש את אחיזת האורתודוקסיה במדינה. עם זאת, מאחר שהמהגרים אימצו לאומיות יהודית אתנוצנטרית ונדרשו להפגין הזדהות עם המדינה הקולטת, התנגדותם לדת הוגבלה ונטתה להיות פרגמטית וממוקדת בפתרון בעיותיהם.[15][16] עם השנים, הצורך להשתלב בחברה הביא אותם לאמץ יותר ויותר פרקטיקות מסורתיות בחיי היום-יום:[17] הדור הצעיר דתי יותר מאשר המהגרים המבוגרים.[12][14][18] הם מקיימים בישראל מובלעת חברתית, השומרת על זיקה עמוקה לשפה ולתרבות של המרחב הפוסט-סובייטי, ויש לה אמצעי תקשורת, הרגלי צריכה ואף מפלגות פוליטיות משלה.[19][20]

[הערה: למרות שחיפשתי רבות, לא מצאתי מקורות שניתחו לעומק את הפרטים בפסקה למטה בהקשר של נושא הערך. בהתחשב בכך, הם נותרו ברובם בגדר של נתונים די גולמיים ללא פרשנות.]

בשאלת מדיניות החוץ והסכסוך עם הפלסטינים, להזדהות כחילוני יש מתאם מובהק עם נטייה אל המרכז והשמאל ועם תמיכה בסיום הכיבוש הישראלי בגדה המערבית. תנועות ומפלגות הדוגלות בכך מזוהות כמעט בלעדית עם הציבור החילוני.[21] בעוד שהחילונים אמנם ליברלים בממוצע יחסית ליתר החברה הישראלית, עמדות לא-ליברליות מובהקות (כמו עוינות לערבים) נפוצות בקרבם: הליברליזם שלהם מוחלש ומוגבל בשל בכורתה של הזהות היהודית.[22] הדבר נכון במיוחד לפוסט-סובייטים, שעם היותם חילונים מאוד, הם גם ימניים מאוד, ומפגינים עמדות נוקשות וגזעניות כלפי מיעוטים ועמדות נציות בשאלה הפלסטינית. פער זה ניכר אותם ממפלגות השמאל ומציבור מצביעיהן האשכנזי הוותיק, ובלם שיתוף פעולה פוליטי בין שתי האוכלוסיות.[15][16] מבחינה כלכלית, החילונים הם הקבוצה האמידה ביותר בציבור היהודי: ב-2019, ההכנסה הממוצעת של משק בית חילוני הייתה כ-23,697 ש"ח ברוטו (19,083 ש"ח נטו), והייתה גבוהה ב-25% מזו של מסורתיים, ב-16% משל דתיים וב-68% משל חרדים.[23] החילונים הם גם המשכילים ביותר: לפי נתוני הלמ"ס, לכ-50% מהגברים החילונים ולכ-60% מהנשים החילוניות (בגילאי 35-54) היה תואר אקדמי ב-2015, הרבה יותר מכל שאר הקבוצות בחברה הישראלית.[24]

מבחינה דמוגרפית, לחילונים שיעור פריון גבוה ביחס לבעלי הכנסה והשכלה דומות בעולם.[25] ממוצע מספר הילדים של אשה חילונית ילידת ישראל הוא כ-2.1,[26][27] ועולה עם רמת ההשכלה וההכנסה, בניגוד לצפוי.[28] כמו בקרב יתר היהודים, הדבר נובע מהסכמה חברתית רחבה (המתבטאת בתקציבי רווחה ממשלתיים ותמיכה משפחתית) על הצורך בילודה מרובה.[27] במקביל, ובהתאם לקשר החיובי בין דתיות לילודה בכל העולם, שיעור זה עודנו הנמוך ביותר: בקרב מסורתיים ממוצע הילדים מתקרב ל-3, בין דתיים ל-4 ואצל חרדים ל-7.[26][29] על אף שפער הפריון הופך את החברה הישראלית לדתית יותר בהדרגה, הקיטון בשיעור החילונים נמוך משמעותית מן המצופה. חלקם באוכלוסייה היהודית נותר די יציב, סביב 45%.[30] זאת משום שהפרש הילודה מתקזז על ידי שני גורמים: מעבר של לא-חילונים להזדהות כחילונים בהיקף העולה על התנועה בכיוון ההפוך (בסקר פיו מ-2015, 8% מהמשיבים הפכו לחילונים ורק 4% נעשו לא-חילונים);[29] והמהגרים מברית-המועצות לשעבר, ששיעור החילונים בקרבם, כאמור, גבוה.[31]

[הערה 1: ייתכן שיש להעביר את הפסקה למטה ל"הגדרות", שכן היא מכסה גם מסורתיים; ייתכן גם שתישאר כאן בפתיח, כפי שהיה עד עתה.]

בשיח היום-יומי בישראל, הכינוי "חילונים" עשוי להתייחס גם למגזר הממלכתי-הכללי כולו (כך נעשה, למשל, בנאומו של הנשיא-לשעבר ריבלין על חלוקת המדינה ל"שבטים"). זוהי קבוצת אוכלוסייה שִיוּרית, המונה את כל מי שאיננו ערבי, חרדי או דתי-לאומי – שלוש הקבוצות המובחנות האחרות בחברה הישראלית, שיש להן אוטונומיה מסוימת, מערכות חינוך נבדלות, ותכופות הן אף מתגוררות בשטחי מגורים ויישובים משלהן.[32][33] במובן זה, נשמרת חוסר ההבחנה הישנה בין מסורתיים לחילונים: רוב המסורתיים מעבירים את חייהם במסגרות הממלכתיות, בלי להצטרף למוסדות הסקטוריאליים של הקהילות הדתיות, אף כשהם פוקדים את בתי-הכנסת שלהן; הם אינם מתלבשים כדתיים, ושולחים את ילדיהם לבתי-הספר הממלכתיים-הכלליים.[1] בשנת הלימודים 2019/2020, חלקם של תלמידי הממלכתי-כללי היה 43% מכלל התלמידים בישראל.[34] חוקרים כמו מנחם פרידמן העידו כי ההבדלה המגזרית, המתבטאת בכל שטחי החיים, מבנה את הזהות החברתית של ישראלית כחילונים/לא-דתיים (במובן הרחב) ודתיים, יותר מאשר רמת הדתיות האישית שלהם; ואכן יש לזהות כזאת מתאם גבוה עם פרטים רבים, כמו גודל המשפחה, דעות פוליטיות ועוד.[1][33]

  1. ^ בסקר של פרס ובן-רפאל שנערך ב-2000, 89%; בסקר פיו מ-2015, 90%.
  2. ^ מצאתי במקרה את ספרו של מאוטנר; הוא מתבסס על קימרלינג אך מנגיש אותו בצורה נוחה יותר.
  1. ^ 1 2 3 חיזקי שוהם, "'דת', 'חילוניות' ו'מסורת' במחשבה הציבורית בישראל", עיונים בתקומת ישראל 24, 2014. עמ' 45-46.
  2. ^ 1 2 3 4 ברוך קימרלינג, מהגרים, מתיישבים, ילידים: המדינה והחברה בישראל – בין ריבוי תרבויות למלחמות תרבות, תל אביב: עם עובד, 2004. עמ' 13-14 (לחיצה על החץ שליד הערת השוליים תחזיר אל המקום בטקסט, בערך שם).
  3. ^ יוחנן פרס ואליעזר בן־רפאל, קירבה ומריבה: שסעים בחברה הישראלית, עם עובד, 2006. עמ' 114; סקר פיו 2015, עמ' 28.
  4. ^ ראו גם: רם פרומן, הדרך החילונית, ראשון לציון: ידיעות ספרים, 2019. עמ' 122.
  5. ^ 1 2 3 ברוך קימרלינג, מהגרים, מתיישבים, ילידים: המדינה והחברה בישראל – בין ריבוי תרבויות למלחמות תרבות, תל אביב: עם עובד, 2004. עמ' 356-357 (לחיצה על החץ שליד הערת השוליים תחזיר אל המקום בטקסט, בערך שם).
  6. ^ ראו גם: יוחנן פרס ואליעזר בן־רפאל, קירבה ומריבה: שסעים בחברה הישראלית, עם עובד, 2006. עמ' 40. פ' וב"ר קבעו שב-2003 היו כמיליון נפש מאלו.
  7. ^ מנחם מאוטנר, Law and the Culture of Israel. הוצאת אוני' אוקספורד, 2011, עמ' 115.
  8. ^ 1 2 מנחם מאוטנר, Law and the Culture of Israel. הוצאת אוני' אוקספורד, 2011, עמ' 107-117.
  9. ^ גיא בן-פורת, יניב פניג'ר, Unpacking secularization: Structural changes, individual choices and ethnic paths. Ethnicities, Vol. 14, No. 1 (February 2014). עמ' 97, למטה.
  10. ^ ברוך קימרלינג, מהגרים, מתיישבים, ילידים: המדינה והחברה בישראל – בין ריבוי תרבויות למלחמות תרבות, תל אביב: עם עובד, 2004. עמ' 313 (לחיצה על החץ שליד הערת השוליים תחזיר אל המקום בטקסט).
  11. ^ עוז אלמוג, One Middle Class, Three Different Lifestyles: The Israeli Case. עמ' 46.
  12. ^ 1 2 Israeli Jews from the former Soviet Union are more secular, less religiously observant.
  13. ^ לריסה רמניק, אנה פרשיצקי. Russian Israelis and Religion: What Has Changed after Twenty Years in Israel? עמ' 61 (ראו גם עמ' 64 וכל המאמר).
  14. ^ 1 2 חזקי שוהם, נעשה לנו חג: חגים ותרבות אזרחית בישראל. הוצאת המכון הישראלי לדמוקרטיה, 2014. עמ' 181.
  15. ^ 1 2 גיא בן-פורת, יניב פניג'ר, Unpacking secularization: Structural changes, individual choices and ethnic paths. Ethnicities, Vol. 14, No. 1 (February 2014). עמ' 98-99.
  16. ^ 1 2 גיא בן־פורת, Between State and Synagogue: The Secularization of Contemporary Israel, אוניברסיטת קיימברידג', 2013. עמ' 41, 53 ועוד.
  17. ^ לריסה רמניק, אנה פרשיצקי. Russian Israelis and Religion: What Has Changed after Twenty Years in Israel? עמ' 56, 66-67.
  18. ^ ראו גם: תומר פרסיקו, הדתה ומסורתיות בקרב הציבור ה"רוסי" – ריאיון עם ויקי אידזינסקי.
  19. ^ ברוך קימרלינג, מהגרים, מתיישבים, ילידים: המדינה והחברה בישראל – בין ריבוי תרבויות למלחמות תרבות, תל אביב: עם עובד, 2004. עמ' 429-440.
  20. ^ לקביעה עדכנית לגבי קיומה של מובלעת, ראו: לילי גלילי, The other tribe: Israel's Russian-speaking community. מכון ברוקינגס, 2020. עמ' 6. ציטוט: Thirty years into the “great aliyah,” most olim, the younger generation included, believe a ”Russian Israel” and “Russian street” still exists, and an overwhelming majority supports some kind of communal representation.
  21. ^ קלמן נוימן, הוויכוח על גבולות המדינה: סוגיה של דת ומדינה?, המכון הישראלי לדמוקרטיה, 2013. עמ' 13-17, 100-103, וכל המאמר.
  22. ^ גיא בן-פורת, "הלכה למעשה: חילונו של המרחב הציבורי בישראל", עמ' 370-371: ציטוט: "הממצאים שהשתמשתי בהם לאורך הספר מצביעים על תמונה דומה שלפיה התנהגות חילונית (הנמדדת בפעולות) מנותקת לעתים מכל מחויבות פוליטית או אידיאולוגית ומהשקפת עולם ליברלית. גם זהות חילונית מוצהרת עשויה להיות ליברלית בנוגע לתמיכה בנישואין או בקבורה אזרחית אבל מסויגת בשאלת השוויון לאזרחים הערבים. הדבר נוגע באופן מובהק לדפוסי הזהות החילוניים של יוצאי ברית המועצות, המתקיימים לצד שמרנות פוליטית, אבל גם לחלק מהחילונים הישראלים הוותיקים. בעוד שאלה המגדירים עצמם חילונים נוטים להיות יותר ליברליים מקבוצות אחרות בנוגע לשאלת השוויון, רבים מהם אוחזים בעמדות לא ליברליות מובהקות, הכוללות תמיכה במעמד מועדף ליהודים בישראל, התנגדות למדיניות שתקטין פערים כלכליים בין יהודים וערבים, והסתייגות מחיים משותפים בשכונות מעורבות. חולשת הליברליזם, מלמדים הממצאים, נובעת לא רק מתהליך החילון המתקדם בנתיב נפרד מזהות ומחויבות פוליטית, אלא גם מטיבה של החילוניות הישראלית, שמחויבותה לערכים הליברליים נותרת לעתים תחומה בגבולות הקולקטיב היהודי."
  23. ^ הכנסות והוצאות משק הבית, נתונים מסקר הוצאות משק הבית 2019 (קובץ ה-PDF). הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה בישראל, 2022. עמ' 15-16.
  24. ^ דן בן-דוד, מדריך שורש: החינוך בישראל והשפעתו (PDF). מוסד שורש, 2017. עמ' 30.
  25. ^ אחמד חליחל, פריון של נשים יהודיות בישראל לפי מידת הדתיות שלהן בשנים 1979—2017, נייר עבודה מס' 101, הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה – אגף בכיר דמוגרפיה ומפקד, נובמבר 2017. עמ' 10
  26. ^ 1 2 Okun, B. S. (2017). Religiosity and fertility: Jews in Israel. European Journal of Population, 33(4), 475-507.‏
  27. ^ 1 2 Religiosity, nationalism and fertility among Jews in Israel revisited, Evgenia Bystrov 2016, Acta Sociologica, Vol. 59(2) 171–186
  28. ^ נס הילודה הישראלי: החילוניות המשכילות והמבוססות יולדות יותר. TheMarker,‏ 16 בספטמבר 2019.
  29. ^ 1 2 בסקר פיו, פריון נמוך: עמ' 44, פוסט-סובייטים: עמ' 105, גדלו כחילונים/לא-חילונים: עמ' 69
  30. ^ Weinreb, A., & Blass, N. (2018). Trends in religiosity among the Jewish population in Israel. Jerusalem: Taub Center.
  31. ^ Beider, Nadia. "Patterns of Religious Switching among Israeli Jews: Trends, Causes and Implications." Jewish Population and Identity. Springer, Cham, 2018. 101-116.
  32. ^ בריאן זאקס וג'ונתן ריבס,‏ "Tribes, Identity, and Individual Freedom in Israel", מכון ברוקינגס, 2016. עמ' 9-10, 14.
  33. ^ 1 2 קלמן נוימן, הוויכוח על גבולות המדינה: סוגיה של דת ומדינה?, המכון הישראלי לדמוקרטיה, 2013. עמ' 104.
  34. ^ נחום בלס, מערכת החינוך: מבט-על. מרכז טאוב, דצמבר 2021. עמ' 224.
אוחזר מתוך "https://he.wikipedia.org/w/index.php?title=משתמש:AddMore-III/חילונים_מגזריות&oldid=36377094"