משתמש:Amir Segev Sarusi/טיוטה

לילה אחד מרקוביץ' הוא רומן הביכורים זוכה פרס ספיר של הסופרת איילת גונדר גושן. הרומן עובד אף להצגת תאטרון שהוצגה בתאטרון בית ליסין. הספר זכה אף לבפרס ויצ״ו איטליה וויצ״ו צרפת, ותורגם לארבע־עשרה שפות.

הספר מתחקה אחר עלילותיו של יעקב מרקוביץ, צעיר ישראלי בימי קום המדינה. מרקוביץ מתואר בתור בחור רגיל לגמרי אשר נשלח למשימה ציונית לא שגרתית הכוללת נישואין פיקטיביים ליהודיות מגרמניה כדי להעלותן בניגוד למדיניות ההגירה שהותוותה בספר הלבן, אך זה מסרב לתת גט לאשתו החדשה אותה הוא כלל לא מכיר.

עלילה


הפולמוס סביב שוקעריכה

טיעונים בנוגע לשוק הם לרוב טיעונים מסדר "all things considered", דהיינו, טיעונים בהם הן המצדדים והן המתנגדים יכולים להסכים לעניין הנקודות המועלות, אך הצדדים השונים חושבים שישנם טיעונים המתגברים על אחרים בחישוב כולל. לא כל הטיעונים רלוונטיים לכל סוגי השווקים. חלק מהטיעונים רלוונטיים לשווקים באופן כללי, ואילו אחרים רלוונטיים לחברות שוק, או לשווקים ספציפיים. חלק מהטיעונים יכולים לחול בכל הרמות הללו.

הצדקות של שווקיםעריכה

Sen(1985) מבחין בין שתי דרכים להצדיק שוק: באמצעות חירויות וזכויות מצד אחד, ובאמצעות הצדקות הנשענות על תוצאות מהצד השני. טעיונים שעניינם זכויות וחירויות, טוענים כי השווקים מגינים על החירויות מושא הטיעון. טיעונים לפי מבנה זה, מתבססים על זכות לקניין פרטי, ואגב כך את הזכות של האינדיבידואל לעשות ככל העולה על רוחו עם קניינו. בין היתר, חירות זו כוללת את החירות לבצע סחר חליפין עם טובין אלו, ומכאן שהגבלות על מנגנון השוק פוגעת בחירות זו. הצדקות מעין אלו נהנות מיתרון בהיותן מוצדקות אפריורית, כלומר, צדקתן אינה תלויה בתוצאות המערכת השוקית. דא עקא, הצדקות אלו עובדות רק אם ניתן להגן אפריורית על החירויות והזכויות המדוברות. לכן, הטוענים להצדקות מעין אלו בדרך כלל מלווים את טיעוניהם עם טיעונים בדבר היותן של זכויות קניין זכויות טבעיות, קרי, על קיומן אף בטרם המצב המדינתי הנתון, להבדיל מתפיסה לפיה זכויות הקניין הן זכויות מוסדיות (זכויות שניתנות במצב החברתי הנתון). דרכים שכיחות לטעון בדבר טבעיותה /של הזכות הקניינית תהיה בדומה להגותו של ג'ון לוק (Locke 1960 [1689]; see also Nozick 1974; for the left-libertarian defense of private property (which combines it with very different positions with regard to equality and the role of the state) see e.g., Vallentyne/Steiner 2000), שטוען כי יש לאדם זכות טבעית בתוצרי עבודתו, משום שבעבודתו מעורבת מהותו שלו. קו טיעונים אחר מגיע מכיוון האסכולה הליברטריאנית-שמאלנית, שמבקשת לבסס את זכות הקניין על שוויון ותפקידה של המדינה. העמדה לפיה זכויות הקניין הן זכויות טבעיות היא מושא למחלוקת ערה. כותבים רבים הדגישו את תפקידה של המדינה בהגנה ואספקת זכות הקניין, כמו גם את השווי הכלכלי של תכונות מסוימות כאקראי בזמן ובחברה. ביקורת נוספת עניינה האופן בו יש להבין את המושג חירות. כך, פיליפ פטיט מבצע ניתוח היסטורי (see for example Pettit 2006 for a discussion of markets from the perspective of freedom as non-domination, for a more emphatic endorsement of markets from a neo-republican perspective see Taylor 2013), ומסיק כי המובן החשוב של חירות איננו המושג של חירות כהיעדר התערבות בזכות הפרט, אלא כהבטחת חירות מסוג חירות רפובליקנית. למעשה, חוזקן של הצדקות אפריוריות אלו תלוי במה עולה כדי פגיעה בחירות. לפי גישה אחת, ניתן לחשוב שרק הפעלת כוח כופה של המדינה עולה כדי פגיעה בחירות, ואילו לפי גישה אחרת, גם מכשלות שוקיות המונעות מאדם לממש את רצונותיו יכולות לעלות כדי פגיעה בחירות, הגם שאלה תוצאות של בחירותיהם של אינדיבידואלים רבים ואנונימיים. (cf. e.g., Cohen 1979; Olsaretti 2004, ch. 4–6; MacGilvray 2011, ch. 5) מערכת בלתי מרוסנת של קניין פרטי יכולה להביא למצבים של אי שוויון קיצוני בהם חלקים בחברה גוועים ברעב, ואז זה נעשה שנוי במחלוקת עוד יותר באיזה מובן ניתן לכנותם חופשיים. הדבר הזה הביא לחלוקת ההוגים בספרות לשתי קבוצות, בין אלה המבקשים לטעון שבמצב זה מדובר בעוני ואי שוויון מוצדקים, לבין אלה המבקשים לטעון שבין ההצדקות למערכת השוקית יש להביא בחשבון הצדקות שעניינן תוצאות חלוקתיות.(Sen, 1985) אף במצב זה, זכויות וחירויות יכולות להמשיך להשפיע בטיעונים בעד מערכת שוקית, אף במסגרת רחבה יותר בה מידה מסוימת של מיסוי אף היא נתפסת כמוצדקת (לקריאה נוספת על מה שזכה לכינוי "free market fairness", עמדה המבקשת להדגיש את חשיבותן של החירויות הכלכליות כזכויות בסיסיות, אך גם מאפשרות הגבלות לשם שמירה על צדק חברתי, ראו גם Tomasi 2012). ביקורת נוספת אינה תוקפת את היותה של זכות הקניין כזכות טבעית, אלא מבקשת לטעון שבהקשר הפוליטי הרלוונטי של גביית מסים וחלוקה מחדש, אין מקום לטענות של זכות קניין. תומאס נייגל וליאם מרפי ( (see e.g., Murphy/Nagel 2002)) מסבירים כי אף אם מקבלים את היותה של זכות הקניין זכות טבעית, ההצדקה להיותה זכות טבעית נעוצה בכך שהאדם מייצר את קניינו. ואולם, במערכת השוק המודרנית, לחברה בכללותה ואף למדינה, תפקיד מרכזי באספקת התשתית לכך שהפרט יוכל לייצר, ומכאן שאף היא שותפה בתוצרי עבודתו, ולכן אין לאדם זכות טבעית בהכנסתו טרם המיסוי. הצדקות אחרות לשוק אינן אפריוריות, ובמקום להתבסס על חירויות וזכויות מבקשות לטעון שהישענות על מערכת שוקית מביאה לתוצאות יותר טובות. ראשית, נטען כי מבחינה היסטורית, הסדרה כלכלית שוקית מונעת שימוש באלימות ומביאה להסדרת יחסים חברתית יותר שלווה ומהוגנת (Hirschman 1977). לפי קו טיעון נוסף, שווקים מוצדקים משום שהם מעניקים לפרטים את מה שמוצדק שינתן להם. בדרך כלל הכוונה בטיעונים אלה היא לשוק העבודה, בו נטען כי הפרטים מתעשרים על-פי כישוריהם, הנתפסים כרלוונטיים מבחינה מוסרית. טיעונים אלה (luck egalitarian) מתבססים על האינטואיציה לפיה הכנסות של אינידבידואלים מוצדקות כל עוד הן מבוססות על בחירות חופשיות. ברם, נקודה זו הייתה מושא למחלוקת, ויש המבקשים לטעון ששווקים בפועל אינם מביאים לתגמול בעד בחירות באופן הרלוונטי, בשל מקומם המשמעותי של גורמים לא רלוונטיים רבים בהקשר זה כגון רקע סוציו-אקונומי, השתתפות בקבוצת עובדים בהן תרומתו של הפרט אינה ניתנת להפרדה, עניינם שבמבנה חברתי קיים או מזל. ההתנגדות מזוהה עם הסיסמה שהוטבעה לה בספרות, "כת האחריות האישית" (cult of personal responsibility)(Barry 2005). Barry 2005, part IV; cf. also Olsaretti 2004, ch.1–3 for a discussion of the arguments for markets from desert, which she ultimately rejects) ואולם, הטיעון שנחשב למשפיע ביותר בעד שווקים עניינו דווקא נטייתם להביא לתוצאות יעילות מבחינת התועלת המצרפית, ובכך להגדלת סך הרווחה. נטען כי שווקים מעודדים צמיחה כלכלית, תוך הישענות על ההנחה שפרטים יבקשו למקסם את טובתם האישית. המטאפורה המפרוסמת בהקשר זה הובטעה על ידי אדם סמית', לפיה ישנה "יד נעלמה" של השוק המביאה למקסום הרווחה. הטיעון נשען, מעבר לניתוח ההיסטורי, על מודל כלכלי, לפיו תחת הנחות מסוימות, כגון העדפות יציבות, היעדרן של החצנות על צדדים שלישיים, גישה שוויונית ופתוחה למידע והיעדרם של פערי כוח שיטתיים לטובת צד מסוים בכוח המיקוח, שווקים יביאו לתוצאה שהיא יעילות פארטו. אף שהתנאים המתמטיים בבסיס המודל אינם מתקיימים במציאות, ישנם שני טיעונים מגשרים המבקשים להסביר מדוע שווקים אמיתיים אף הם מעודדים צמיחה כלכלית. הטיעון הראשון מכונה "טיעון שיווי המשקל" (coodination argument)(Roemer 2012). לפי טיעון זה, מערכת התמחור יכולה להעביר מידע לגבי ההעדפות של אנשים, וכך להביא להקצאת המשאבים למי שמעריך אותם יותר, מידע שלא פעם חסר במצב של תכנון ריכוזי. טיעון מגשר נוסף עניינו תמריצי. לפי טיעון זה, המערכת השוקית מביאה פרטים לחפש דרכים שימושיות לנצל את כישוריהם לטובת החברה. על-פי הנטען, הפרטים עושיםז את לא משום שהם מבקשים להטיב עם החברה, אלא משום שורת הרווח אותה הם רואים. יפים לעניין זה דבריו של אדם סמית': "“It is not from the benevolence of the butcher, the brewer, or the baker, that we expect our dinner, but from their regard to their own interest". אדם סמית' מסביר כי הוא אינו גורס שאופיו של האדם אגואיסטי באופן יסודי, אלא שהשוק מספק מוטיבציה המשתרעת מעבר לטוב ליבם של אנשים, שלא פעם מוגבל מאוד מעבר לסביבתם הקרובה. בהקשר זה, התומכים בשוק גורסים כי תמריץ זה מביא למעגל של הרס יצירתי, שבתורו עוזר לספק את העדפותיהם של פרטים באופן טוב יותר. בהקשר אחר, לא פעם אף נטען כי השתת העלות על שחקנים מסוימים, עשויה להביא אותם להפנים נזקים שהם יוצרים לצדדים שלישיים, ובכך למנוע באמצעים שוקיים תוצאות לא יעילות. טיעון נוסף שלעתים נשמע הוא שאף שחלוקת השוק אינה שוויונית, עושרם של העשירים "מחלחל" (trickle down) ומביא לשיפור במצבם של העניים בחברה. זה יכול לקרות, למשל, משום שהעשירים קונים מוצרים וישורתים שמייצרים עבודה לעניים. (Smith 1976b). ואולם, לא ברור תחת אילו תנאים מתרחש אותו החלחול, ומבקרים רבים טוענים כי מדובר ב"מיתוס".

ביקורות כנגד השוקעריכה

אף בצד השני של המתרס ישנם טיעונים מגוונים. אחת הביקורות המרכזיות על השימוש במנגנון שוקי לניהול החיים הכלכליים מתמקד בתוצאות הבלתי-שוויוניות, ובתוכם עוני - הן במונחים אבסולוטיים והן במונחים יחסיים. במהלך המהפיכה התעשייתית, חלק ניכר ממעמד הפועלים התדרדר לפרולטריון, שלפי אמרותיהם המפרוסמות של קארל מרקס ואנגל, "אין להם מה לאבד אלא את כבליהם". כך, יכולתו של השוק להיות "tide that lift all boats" (ציטוט המיוחס לג'ון אף קנדי) היה נתון בסימן שאלה לפחות מהמאה התשע עשרה. ביקורות מהקו הזה מבקשות לרוב להביא לחלוקה שוויונית יותר של המשאבים, כאשר לא פעם הכוונה היא להתפרקות של ממש מהמערכת הקפיטליסטית. הדיון בהקשר זה התחדש באחרונה ביתר שאת בעקבות המאמר של Piketty (2014), והמחלוקות בדבר הנטיות החלוקתיות שהשוק הקפיטליסטי יוצר. בין התשובות לביקורת זו בולטת הביקורת לגבי חשיבותו של שוויון בתוצאות החלוקה. אף שהמתנגדים נוטים לדחות את חשיבותו של שוויון תוצאתי ממין זה, הם מתקשים לו פעם לדחות טיעונים שעניינם אי שוויון של מערכת שוקית לא מבוקרת המביאה להגבלה של ממש על יכולתם של פרטים לממש זכויות וחירויות (ראו Rawls 1971). כך, ככל שהחברה מותירה אנשים בלא האמצעים לרכוש טובין ושירותים שהם הכרחיים לחיים חופשיים, אותם אנשים חופשיים רק במובן מוגבל מאוד. אף עוני יחסי, להבדיל מעוני אבסולוטי, יכול להביא לתופעות חברתיות שיש הרואים בהן כפייה.(Cohen 1995, Otsuka 2003, Waldron 1993, Widerquist 2013). Satz (2010) טוען כי ישנם פרטים פגיעים במיוחד במערכת השוקית, נוכח מצבם הדל, כמו גם "סוכנותם החלשה" (weak agency), משום שאין להם גישה למידע, והם תלויים רבות בהחלטות של אחרים. במקרים בהם מדובר בפרטים כאלה, כך נטען, גדלה ההצדקה להתערבות במערכת השוקית. דוגמאות בולטות לפערים כח מעין אלה הם הפערים בין העובדים לבעלי ההון במאה ה-19, וכן אנשים בעלי הון אנושי נמוך, מוגבלויות פסיכולוגיות, או עם מעמד חוקי בעייתי (למשל מהגרים). המודל השוקי מבוסס למעשה על הרעיון של פרטים רציונלים, חופשיים ומיודעים, וככל שהמצב הזה לא מתקיים, הדבר יכול להוביל לניצול של פרטים על ידי אחרים. טיעונים אלה אינם מביאים באופן הכרחי לדחייה מוחלטת של השוק, ולא פעם נטען שהפתרון הראוי הוא בדמות תיקון כשלי שוק ומתן הגנות מסוימות. באותו הקשר, יש המבקשים לטעון כי לא רק שאנשים אינם רציונלים, אלא שהם אינם רציונלים באופנים שיטתיים, כפי שנלמד מחקר הכלכלה ההתנהגותית. נטען לא פעם כי כשלים אלה אף הם מצדיקים התערבות במערכת השוק. הרעיון שיש קשר בין התוצאה השוקית לבין מה ש"ראוי" שיהיה לאנשים אף הוא היה מושא לביקורת, במיוחד מנקודת המבט של תיאוריית הניצול המרקסיסטית. מרקס טוען כי עובדים באופן סיסטמטי אינם זוכרים לחלק ראוי מתוצר עבודתם, אף שזה שייך להם באופן טבעי. (e.g., Marx, Kapital, vol. I, ch. 7–8; for a discussion see e.g., Buchanan 1985, 87–95) עוד נטען כי טיעונים בדבר "חלוקה ראויה" (desert) לא פעם מהווים מסך עשן אידאולוגי עבור אלו שמצליחים בשוק (cf. e.g., Hayek 1978, 74f.). שווקים אף בוקרו כפוגעים בשוויון ההזדמנויות (cf., e.g., Barry 2005, parts II-IV), ואף הועלו שאלות האם מערכות כמו חינוך ציבורי יכולות להביא את המערכת בכללותה להיות מוצדקת. מעטים מבקרים את הטענה לפיה שווקים יכולים להביא לתוצאות טובות כאשר הטובין הם קניין פרטי. אבל אפילו המצדדים בשוק מודים כי ישנם כשלי שוק, שבהתקיימם חדל השוק מלספק תוצאות יעילות. בין כשלי השוק הבולטים ישנן החצנות, דהיינו, פעולות המשפיעות על אחרים ולא מגבלות הגנה תחת מערכת זכויות הקניין, כמו זיהום אוויר. כשל בולט נוסף עניינו טובין ציבוריים, כלומר, משאבים שלא ניתן למנוע מאחרים להשתמש בהם באופן יעיל ושימושו של אחד בהם אינו גורע משימושו של אחר. (see Mas-Colell/Whinston/Green 1995, ch. 11) דוגמה בולטת בהקשר זה עניינה ביטחון הציבור: לכשמסופק ביטחון, קשה להדיר פרטים שלא משלמים עליו, והעובדה שהם מקבלים אותו גם אינה גורעת מאיכות הביטחון שאחרים מקבלים. כך, נוצר מצב כי אין לאף אחד אינטרס להשקיע בו, ויש לספקו באמצעות המדינה. מבקרי השוק לעתים קרובות טוענים שמצבים בהם ישנן החצנות או טובין ציבוריים הרבה יותר נפוצים ממה שמצדדי השוק מודים, למשל בהתחשב בזיהום הסביבה. ביחס להחצנות, כלכלנים נוטים להפנות לא פעם לתיאורמת קוז, לפיה בלא עלויות עסקה, חוסר היעילות שבהחצנות תיפתר מאליה. עם זאת, במציאות, לא פעם עסקאות כאלה אינן מעשיות, במיוחד כשמדובר בפרטים רבים המעורבים בדבר ושההשפעות עליהם משתנות. בעיה נוספת בשוק החופשי הינה "טובין פוזיציונלים" (Hirsch 1976). טובין פוזיציונליים עניינם טובין שערכם מובנה בכך שלאחרים יש פחות. כך, למשל, יש המבקשים לקנות את "מכשיר הטלפון החדיש ביותר בשוק", וערכו ככזה נופל עם היכנסו של מכשיר נוסף בשוק. טובין פויזציונליים מהווים אתגר למערכת שוקית כאשר אלה נמדדים ביחס לאנשים אחרים. כך, למשל, כאשר רק 10% מהסטודנטים יכולים להיות "ה-10% בעלי ההשכלה הטובה ביותר", הדבר מביא לא פעם לתחרות שהיא משחק סכום-אפס. התחרות, אף שאינה מטיבה עם החברה בכללותה, יכולה להביא את המשתתפים בה לבזבז משאבים, ואף לפגוע באחרים, רק כדי לעמוד בה. על-כן, יש תיאורטיקנים המבקשים לראות בהתנהגויות בזבזניות או פוגעניות מהסוג הזה כ"החצנות", ולהצדיק התערבות שוקית בהן. (see e.g., Frank 2005; for a discussion of positional goods from an egalitarian perspective see also Brighhouse & Swift 2006, for an account in terms of recognition theory see Claassen 2008) ביקורת נוספת על שווקים עניינה בשאלת תכלית הרווחה המצרפית. קו טיעון זה שואל למעשה מהי אותה תועלת מצרפית שהשווקים משיגים באופן יעיל. המבקרים את השוק גורסים לא פעם כי אף שהשווקים יעילים בריצוי העדפותיהם של אנשים, לא מדובר באידאל שיש להשיג. טיעון משפיע בהקשר זה גורס כי לא פעם המערכת השוקית עצמה משנה את העדפותיהם של אנשים, באופן שלא פעם לא תואם את העדפותיהם לו היו מקדישים כלפיה מחשבה. דיוויד ג'ורג' משתמש בהקשר זה במטאפורה המפורסמת "זיהום ההעדפות" (preferences pollution). המודל הכלכלי של השוק מניח שהעדפותיהם של הפרטים נתונות, ואולם עולות שאלות בהקשר זה: כיצד השוק משנה את היחסים בין הפרטים, ויחסם לטובין וערכים. בתיאוריה המרקסיסטית, ניכור מתאר בין היתר תופעה בה הפרט מנוכר מהעדפותיו וממהותו כבן אנוש. בהתייחס ליחסים בין בני אדם, קווי הביקורת נחלקים לשניים. יש הרואים בשווקים מקום בו "כל מה שמוצק מתנדף באוויר", כלומר, בגורם מרכז בהתפרקות יחסים קהילתיים וסולידריות חברתית. בין היתר, נטען כי אותו הרס יצירתי, אף שמעודד יצירתיות ופיתוח, פוגע בקשרים חברתיים ובמסורות. מחשבה זו משמשת תפקיד מרכזי בביקורת קהילתנית על הגישה הליברלית כלפי הטבע האנושי. (e.g., MacIntyre 1984, cf. Bell 2012 for an overview) בדומה לפגיעה במסורות ובקהילות, לא פעם נטען כי הכלכלה השוקית הופכות את הפרטים ליותר אגואיסטים וחומרניים. טיעונים אלה נתקלים בביקורות שמבקשות לטעון שהשווקים דווקא הופכיםא נשים ליותר חברתיים ומוסריים. היבט משמעותי בדיון זה נבחן אמפירית, הוא התופעה בה שיקול כלכלי מביא ל"crowding out" של מוטיבציות שאינן כלכליות, ובתוכן מוטיבציות אלטרואיסטיות. בהקשר זה, ניתן למנות את מחקרו של Titmus על ההשפעה של תמריץ כספי על תרומות דם, וכן מחקרה של Gneezy על השפעות של קנס על הוצאת הילד בזמן מהגן. חזקם של טיעונים אלה תלוי בשאלה עד כמה אנשים יכולים באמת להגביל את "גישתם השוקית" לשדה הכלכלי. כך, ככל שהחשיבה השוקית הולכת ומשתלטת על זהותו וגישתו של הפרט לעולם באופן כללי, יש בה כדי לפגוע ביכולתו ליצור יחסים אינטימיים. לא פעם נטען כי חוסר יכולתם של אנשים לבצע את אותה ההפרדה מביא לא פעם לקומודיפיקציה של יחסי אנוש. עוד מודגש כי ישנה שאלה גדולה כיצד יכולה החברה להתמודד, באמצעות מנגנון השוק, עם העובדה שישנו מנעד של טובין שיש להעריכם באופנים שונים (Anderson 1993 esp. ch. 1 and 3). טיעון נוסף מבקש לגרוס כי לא רק שהשוק מעצב העדפות של פרטים, אלא שהוא מטה אותן בכיוון יותר צרכני, ובכך תורם לבעיות אקולוגיות.(e.g., Wright 2011, 70; Hardin 1968). ביקורות קשורות עוסקות בשאלת גבולות המשאבים שיש לאפשר להם להיות סחירים. לא פעם נטען כי משאבים מסוימים, למשל הצבעה בבחירות או חלקי גוף, לא יכולים להיות סחירים, משום שהדבר יפר את החובה החברתית להתנהל בחברה בה יש כבוד הדדי. עוד נטען כי ישנם מוסדות מסוימים, כדוגמת בית הספר, שם יש ליישב מחלוקות באמצעות "דיון" (voice) ולא באמצעות שימוש בלחץ שוקי (exit). (in Hirschman’s 1970 distinction; for the example of schools see e.g., Anderson 1993, 162f.) תיאורטיקניים פוליטיים רבים אף גורסים כי בהקשר הפוליטי, אין מקום להצבעות על-פי אינטרסים אינדיבידואליים, שכן הפוליטיקאים צריכים לתור אחר הטוב הכללי (cf. e.g., Radin 1996, ch. 14, who draws on John Dewey’s understanding of democracy)