ויקיפדיה:חוקי מייגן (Megan Laws)


חוקי מייגן (Megan Laws)

חוקי הפיקוח על עברייני מין (Sex Offender Registration and Notification Laws, מוכר גם כSONRLs), המכונים גם "חוקי מייגן", מהווים שינוי גדול בדיני העונשין האמריקאיים. החוקים קנו להם שביתה מחוץ לארצות הברית, מה שבא לידי ביטוי בחוק ההגנה על הציבור מפני עבירות מין הישראלי,[1] וכן באנגליה.[2] באופן כללי, חוקים אלה עניינם פיקוח על עברייני מין מורשעים המשוחררים לחברה, על ידי רישומם ואספקת אזהרה מסוימת לציבור על נוכחותו של עבריין מין בקהילה.

היסטוריה

האירוע אשר הביא לגל חקיקות הפיקוח היה הרצח האכזרי בשנות התשעים של ילדה בת 7 בשם Megan Kanka. מייגן נאנסה ונרצחה על ידי שכנהּ, אשר חי מעבר לרחוב והורשע בעבירת מין בעבר. לאחר הירצחה, הוריה ניהלו קמפיין ציבורי שמטרתו להביא לאימוץ חוקי פיקוח על עברייני מין. שבועיים אחרי הרצח, כבר הועברו דברי חקיקה (bills) באסיפה הכללית של מדינת ניו ג'רסי, ובסוף אוקטובר באותה שנה (3 חודשים לאחר המקרה), לאחר הליך חקיקתי מואץ, חוקקו חוקי פיקוח במדינה. מדינות נוספות החלו באותה עת לחוקק חוקים דומים בהשראת ניו ג'רסי.

עוד באותה השנה, החלו מחוקקים בקונגרס האמריקני להעביר חקיקה פדרלית לטיפול בנושא, הנקראת The Jacob Wetterling Crimes Against Children and Sexually Violent Offender Registration Act.[3] בתחילה חויבו המדינות לנהל חוקי פיקוח ורישום, אולם ב1996 בעקבות תיקון חקיקתי חלה עליית מדרגה בדרישה מהמדינות, ואלה חויבו לחוקק הסדרים חוקיים שיבטיחו את אזהרת הציבור מעברייני מין רשומים. נכון להיום, כל מדינה מחויבת להביא לרישומם של עברייני מין, ורישום זה חייב לכלול את שמותיהם, כתובותיהם, טביעות האצבע שלהם ותמונות שלהם. החוקים המחייבים בפיקוח משתרעים על כל עבירות המין, וכן על עבירות ספציפיות כדוגמת חטיפה כשקורבן החטיפה הוא קטין.

מאפיינים שכיחים

חוקי הפיקוח נבדלים בין שיטות המשפט השונות, ואולם אלה לרוב מתאפיינים בחובה לרישום של עברייני מין, אשר כוללת שמות, כתובות, טביעות אצבעות ותמונות של עברייני המין. לרוב די בביצוע עבירה בודדת על מנת להחיל את חוקי הפיקוח על עבריין מין, וכן רוב החוקים אשר מביאים לתחולת חוקי פיקוח אינם תלויים בפרופיל הקורבן, ואולם בחלק משיטות המשפט ישנה רגישות מסוימת.

הגישה המניעתית

הכח הפוליטי העיקרי שהביא לחקיקת חוקי מייגן היה החשש מרצידיביזם מצד עברייני מין. הלוגיקה הייתה כי מדובר בעבריינים עם שיעורי רצידיביזם גבוהים, ויש לאפשר לבני קהילתם להגן על עצמם.[4]

ביקורת על הגישה המניעתית

נטען כי בחינה ביקורתית של חוקי מייגן מעלה שאין מדובר בחקיקה מניעתית. לצורך כך, נוהגים המבקרים לציין את הטווח הרחב וחסר האבחנה של העבירות המביא לחובה ברישום, חרף קיומם של אחוזי רצידיביזם נמוכים במיוחד בסוגי עבירות מסוימים.[5][6][7][8]

עוד עולה כי חוקי מייגן מספקים אמצעים בלתי יעילים מניעתית,[9] שכן המידע שנרשם לא מהימן ולא מנוטר, ואחוז נכבד מעברייני המין אינם מפוקחים בפועל. עוד מזכירים כי מבין אלה שאינם מפוקחים בפועל, ניתן להסיק באופן סביר כי אחוז הרצידיביסטים גבוה יותר, שכן להם המוטיבציה להימנע מפיקוח. עוד מזכירים המבקרים כי השימוש במידע באופן פומבי ומשפיל מפחית את שיתוף הפעולה של העבריין, בניגוד לרציונל המניעתי, וכן כי קל מאד להיטמע בחברה אחרת אשר לא תזהה את העבריין המפוקח.

עוד מציינים המבקרים כי פגיעתם של חוקי הפיקוח בחייו ובחירותו של העבריין המורשע עולה על העונש שבית המשפט גזר עליו.

הגישה העונשית

רקע: אמצעי ענישה בלתי ממוסדת

סוגיית חוקי הפיקוח נועדה פעמים רבות לתמוך באמצעי ענישה לבר-חוקיים, כדוגמת ביוש (shaming), חרמות ועוד. בשנים האחרונות ניכרת מגמה כללית של המחוקקים ובתי המשפט לפנות לאפיקים של ענישה בלתי ממוסדת. כך, למשל, שמותיהם של סרסורים מפורסמים ברבים,[10] מי שהורשעו בנהיגה תחת השפעת אלכוהול נאלצים לשאת סממנים מזהים בולטים[11] ועבריינים מורשעים נאלצים ללבוש חולצות המודיעות לכל על פשעיהם. [12] בתי משפט אף מורים לעבריינים מורשעים להופיע בציבור ולתאר את פשעיהם, תוך התנצלות עליהם.

בספרות קיים דיון ער בשאלת הלגיטימיות של סנקציות לבר חוקיות, וכן לגבי ההיקף בהן ראוי ליישמן, במטרה להעניש עבריינים. נושאי הדגל בקצה האחד של הדיון הם מסארו וויטמן, הטוענים כי להשית עונש שלא באמצעות מנגנוני המדינה זה בלתי יעיל במקרה הטוב ונתעב מוסרית במקרה הרע, ולכן אין להשתמש באמצעים אלה.[13] בקציהו האחר, ניתן למנות את עמדותיהם של דן כהן ואריק פוזנר, הטוענים כי ניתן להיבנות מסנקציות אלה ככלי יעיל וזמין,[12] אשר בעקבותיהם התפתח הדיון בשאלת אופן השימוש המדויק בכלי זה.[14]

חוקי הפיקוח כחוקים עונשיים

אין ספק באשר לכובד הסנקציה המוטלת על העבריין המפוקח, אשר לא פעם פרנסתו נפגעת (באשר נאסר עליו לעבוד מול אנשים שעלולים להיות קורבנות פוטנציאלים)[15], אולם אלה הרואים בחוקי מייגן עונשיים נוטים לציין פגיעות נוספות בעבריין אשר קשה להלום אותם עם מטרות מניעתיות.

ראשית, החשיפה הכרוכה בחוקי הפיקוח מביאה לא פעם לקוחות להימנע מלשרת בתי עסק המעסיקים עברייני מין, וכך פוגעים ביכולתם למצוא עבודה. כמו כן, מחקרים מראים כי ישנה פגיעה קשה בבני המשפחה של עבריין המין במסגרת חוקי הפיקוח.[16] עוד נטען כי אופי הענישה הוא כ'הלך רוח של עליהם קבוצתי' (“lynch-mob attitude”),[17] העולם יותר סנקציה עונשית. בתוך כך, עברייני המין נתונים לא פעם למתקפות אלימות, אשר קשה להלמן כ"מניעתיות". ואולם דומה כי עיקר הביקורת נעוצה באופיים של חוקי הפיקוח, אשר לא פעם מטיל סנקציות באופן הנתפס כשרירותי, ובכך הולם יותר מטרה עונשית ולא מניעתית.

ניתוח כלכלי של הענישה

מבקרים מהתחום של משפט וכלכלה גורסים[14] כי משרואים בחוקי הפיקוח חוקים עונשיים, יהיה קשה להצדיק אותם במתכונתם הנוכחית.עוד נטען כי על בתי המשפט להכיר באופיים הענישתי של חוקי הפיקוח, חרף נטייתם להסתייג מכך.

הביקורת הכלכלית אינה נוטה לייחס מגבלה קטגורית לשימוש באמצעים לבר חוקיים, ואף מציינת כי ישנם יתרונות בולטים בשימוש בחוקי הפיקוח, היות שמדובר בענישה זולה באופן יחסי, במיוחד בהקשר של עבירות מין - אשר יש קונצנזוס ציבורי רחב כי אלה קשורות בטבורן בבושה ותחושת קבס. עם זאת, באמצעות ניתוח כלכלי של חוקי מייגן ניכר כי על המחוקק לעצב את המשטר של חוקי הפיקוח מתוך מחשבה ומחקר, אחרת התוצאות של חוקי הפיקוח עלולות להיות קיצוניות ועל כן בעייתיות, באותו האופן בו ענישה קונבנציונלית קיצונית הינה בעייתית.

ביקורת על חוקי הפיקוח בישראל

  1. ^ חוק הגנה על הציבור מפני ביצוע עבירות מין, התשס"ו-2006
  2. ^ Meghan J. Dugan, Megan's Law or Sarah's Law? A comparative Analysis of Public Notification Statute int he United Sataes and England
  3. ^ 42 U.S.C. § 14071
  4. ^ Daniel M. Filler, Making the Case for Megan's Law: A Case Study in Legislative Rhetoric, 76 IND. L. REV. 315, 335-8 (2001)
  5. ^ Abril R. Bedarf, Examining Sex Offender Community Notification Laws, 83 CAL L. REV. 885, 893-898(1995)
  6. ^ Jane A. Small, Who are the People in your Neighborhood? Due Process, Public Protection, and Sex Offender Notification Laws, 74 N.Y.U. L. REV. 1451, 1456-1458 (1999)
  7. ^ isa C. Trivits & N. Dickon Reppucci, Application of Megan’s Law to Juveniles, 57 AM. PSYCHOLOGIST 690, 698-700 (2002)
  8. ^ Leonore M. J. Simon, An Examination of the Assumptions of Specialization, Mental Disorder, and Dangerousness in Sex Offenders, 18 BEHAV. SCI. & L. 275, 300 (2000)
  9. ^ Teichman, Doron, Sex, Shame, and the Law: An Economic Perspective on Megan's Laws. Harvard Journal on Legislation, 2005, page 30 Available at SSRN: https://ssrn.com/abstract=705162
  10. ^ Courtney Guyton Persons, Sex In the Sunlight: The Effectiveness, Efficiency, Constitutionality, and Advisability of Publishing Names and Pictures of Prostitutes' Patrons, 49 VAND. L. REV. 1525 (1996); Stephen P. Garvey, Can Shaming Punishments Educate?, 65 U. CHI. L. REV. 733, 735 n12 (1998).
  11. ^ Note, The Bumper Sticker: The Innovation that Failed, 22 NEW ENG. L. REV. 643 (1988).
  12. ^ 12.0 12.1 Dan Kahan , What do Alternative Sanctions Mean?, 63 U. CHI. L. REV. 591 (1996); Dan Kahan & Eric Posner, Shaming White-Collar Criminal: A Proposal for Reform of the Federal Sentencing Guidelines, 42 J. L. & ECON. 365 (1999).
  13. ^ Toni M. Massaro, Shame, Culture, and American Criminal Law, 89 MICH. L. REV. 1880 (1991); James Q. Whitman, What Is Wrong with Inflicting Shame Sanctions? , 107 YALE L. J. 1055 (1998).
  14. ^ 14.0 14.1 Teichman, Doron, Sex, Shame, and the Law: An Economic Perspective on Megan's Laws. Harvard Journal on Legislation, 2005. Available at SSRN: https://ssrn.com/abstract=705162
  15. ^ Daniel L. Feldman, The “Scarlet Letter Laws” of the 1990s: A Response to Critics, 60 ALB. L. REV. 1081, 1106 (1997)
  16. ^ Richard Z. Zevitz & Mary Ann Farkas, Sex Offender Community Notification: Managing High Risk Criminal or Exacting Further Vengeance?, 18 BEHAV. SCI. & L. 375, 383 (2000)
  17. ^ Amy L. Van Duyn, Note, The Scarlet Letter Branding: A Constitutional Analysis of Community Notification Provisions In Sex Offender Statues, 47 DRAKE L. REV. 635, 650 (1999)