משתמש:Eldor/העובד הציוני
תנועת העובד הציוני היא תנועה מיישבת, לא סוציאליסטית. העובד הציוני נוסד בארץ ישראל בשנת 1936 כתנועה פוליטית וכמפלגה על ידי יוצאי תנועת הנוער הציוני והצטרף למסגרת ההסתדרות. מצד אחד, קיים העובד הציוני ביישוב זיקה למחנה האזרחי (הלא סוציאליסטי, מפלגת הציונים הכלליים) ומצד שני נחשב לחלק מתנועת העבודה (באגפה הימני). פעלה בעיקר כסיעה בהסתדרות הכללית. בשנת 1948 לקחה חלק בהקמת המפלגה הפרוגרסיבית.
דרך התפתחותה והשקפותיה של התנועה עריכה
בגולה הולידה "הציונות הכללית" תנועות נוער רבות, תחת שמות שונים כמו "הנוער הציוני" ועוד. ההרוחות החלוצית לא דלגו בהן, ובסופה של העלייה הרביעית נוצר בגליציה גרעין חלוצי שנשא נפשו להקים בארץ קבוצה עצמאית. ראשוני העולים מתנועת הנוער הציוני-כללי עלו לארץ בתחילת שנות ה-30. הם היו קבוצה מאורגנת, שהתיישבה במחנה עבודה ליד פתח-תקווה. באותם ימים הקשים, שבאו בעקבות מאורעות תרע"ט, שרר בארץ חוסר עבודה והיו מלחמות בין ארגוני הפועלים על כיבוש כל מקום עבודה שהיה. חברי הקבוצה עברו כל אותם ייסורי קליטה, שהיו מנת חלקם של כל הקבוצות במושבות. תקופה זאת הייתה קשה ליישוב ולציונות. הקשיים הרבים לא שברו את רוחם, הם שאבו את הכוחם מהכרת שליחותם המיוחדת כלפי התנועה בגולה – לשמש לעולים חדשים כמסגרת לקליטתם, ולשם כך יתחנכו אלפי החברים בגולה: כלפי ציבור הפועלים בארץ – להוכיח את זכות קיומו ויכולתו של סוג חדש במחנה העבודה – עובד ציוני-כללי, תוך הבלטת הייחוד שבהשקפת עולמו.
חברי הנוער הציוני ראו בחובתם להצטרף להסתדרות הכללית, אך דרשו מהארגון אוטונומיה רעיונית מלאה התנגדות להכרת האחד במאי כחג העברי ולהנפת דגל האדום. עם עולים של עלייה החמישית התעצם גם עליית הנוער הציוני ונבנתו מושבות חדשות כמו: נס-ציונה, כפר-סבא, יבנאל ועוד. באותו זמן התאגדו בערים צעירים רבים הקרובים ברוחם לנוער הציוני. בין שנים 1934-35 התפלגו שורות של "הנוער הניוני" לציוני א' – התאחדות הציונים הכלליים, חסידי רעיון של הסתדרות עובדים אחת ומאוחדת מצד אחד, ומצד שני לציוני ב' – ברית הציונים הכלליים, אשר דגלו בדרך נפרדת לעובדים הציונים הכלליים. העובדים הציוניים-הכלליים שהשתייכו להסתדרות ראו צורך להתלכד ולהניח יסוד לסיעה מאורגנת בהסתדרות. לשם כך נקרא כינוס כללי של חברים מן הכפר ומן העיר ברעננה, ביום 22.11.35 נשמעו הרצאות של משה קול (קולודני) על "הפועל בציונות" ושל דניאל טנא (טננבויום) על "עמדת הפועל הכללי-ציוני בהסתדרות העובדים". בכינוס השתתף באופן פעיל ב. כצנלסון, שהשמיע את דעתו על בעיות שונות, שהועלו בו. כך קמה סיעת העובדים הציונים הכלליים בהסתדרות - "העובד הציוני".
עקרונותיה של התנועה עריכה
הכינוס החליט, כי הסיעה כיחידה שלמה אינה משתייכת לאיזה גוף פוליטי ציוני-כללי שהוא, אולם לחברים כפרטים ולקיבוצים הרשות להשתייך ולפעול בתוך המחנה הציוני-כללי: 1. חיזוק היסודות הלאומיים והחלוציים בעלייה, בפעולת ההתיישבות ובהכשרה הרוחנית והגופנית שלפני העלייה. 2. מלחמת הגנה וכיבוש על העבודה העברית. 3. שלום חברתי ומעמדי בארץ, שהוא תנאי עיקרי להחשת הגשמת הציונות.
במרוצת השנים הצליחה סיעה זו להכות שרשים בהסתדרות ולהתפתח. חברי 'העובד הציוני' ראו בהסתדרות מסגרת חיונית להקמת חברה עברית עובדת, להגנה על העובד, להגשמת הציונות ולבנין הארץ, אולם התנגדו לסוציאליזם ולמלחמת מעמדות. בראש העובד הציוני עמד משה קול (קולודני), שהיה נציג העובד הציוני בוועד הפועל של ההסתדרות ושימש אחראי על חלוקת העבודה. הוא נבחר מטעם תנועת העובד הציוני להנהלת הסוכנות היהודית בה היה ראש מחלקת עליית הנוער.
פעילות של התנועה עריכה
עד לראשית המאה ה-21 הקימה תנועת העובד הציוני, בין השאר, מעל 30 נקודות התיישבות (קיבוצים ומושבים), 4 מוסדות חינוך ואת מכון "משואה" להוראת השואה. קיבוצי התנועה היו תחילה מאורגנים במסגרת איחוד הקבוצות והקיבוצים עד למיזוגם לתק"ם ומאוחר יותר לתנועה הקיבוצית. ואילו המושבים מאוגדים בתנועת המושבים של העובד הציוני. הקיבוץ הראשון של התנועה הוא קיבוץ אושה, שהוקם ב-7 בנובמבר 1937 על ידי חברי הנוער הציוני מפולין במסגרת התיישבות חומה ומגדל. מפלגת העובד הציוני הייתה אחד משני המרכיבים העיקריים (עלייה חדשה והעובד הציוני) שיסדו את המפלגה הפרוגרסיבית עם הקמת המדינה ומשה קול היה יושב ראש המפלגה המאוחדת ושימש שר מטעמה.
נתבדו נבואות ציוני ב', כי עתידים העובדים הציוניים הכלליים להיטמע בתוך ההסתדרות הגדולה ולאבד את דמותם המיוחדת. ואילו הארגון הנפרד של הפועלים הציוניים הכלליים לא נשתרש בארץ. כפעם בפעם הייתה "ברית הציונים הכלליים" מחדשת את ניסיונה להקים ארגון נפרד – אך תמיד ללא הצלחה. קצתם של חברי "הארגון" היו פורשים ממנו ומצטרפים לסיעת "העובד הציוני" בהסתדרות. בסופו של דבר הצטרפו כל העובדים הציוניים הכלליים להסתדרות, והארגון הנפרד של העובדים הציוניים הכלליים חדל מלהתקיים. בבחירות להסתדרות השתתפה התנועה בין השנים 1942-1959. ב-1948 בשיתוף עם מפלגת "עליה חדשה" ו"התאחדות הציונים הכלליים" הקימה את מפלגה הפרוגרסיבית, כאשר "העובד הציוני" יהיה הנציג שלה בהסתדרות. במסגרת מפלגה הליברלית ב-1961 התאחדו "המפלגה הפרוגרסיבית" עם "ציונים כלליים" כמו כן בהסתדרות סיעת "העובד הציוני" התאחדה עם סיעת "איגוד העובדים הציונים הכלליים" בתוך מסגרתה של סיעה הליברלית.
לקריאה נוספת עריכה
- צבי אבו שושן, תולדות תנועת הפועלים בארץ ישראל, כרך ג', עם עובד, 1955.
- משה ברלינסקי, תנועות הפועלים הארץ, הקיבוץ המאוחד, 1959.
קישורים חיצוניים עריכה