שמי גדי כפיר, יליד ירושלים בשנת 1939, מהנדס תעשיה בעל תואר שני מהטכניון, וסגן אלוף בחיל תחזוקה.
בעשר השנים האחרונות עוסק במחקר משחקי קופסא והקשר שלהם אל הציונות בתקופת המנדט הבריטי. (1920-1948)
ולמי שרוצה לקרוא ביתר פירוט:
הסיפור האישי סבי, ברוך ( לייב ) קופמן, נולד בשנת 1881 באודסה. בשנת 1884 עקרה המשפחה לבקו, באזרביג'אן. סבא נפטר ב-1976 בירושלים. הוא עלה לארץ מאודסה ב-1905. במקצועו, היה כורך ספרים, והביא כנראה מעט כסף באמתחתו. הוא אחד מרבים המאשרים את התיאוריה של גור אלרואי בספרו "האימיגרנטים", המכיל את סיפורם של בעלי מלאכה, אשר הגיעו כעולים פרטיים ללא מסגרת מאורגנת. מעט כסף פרטי בכיסם ובעיקר מקצוע בידיהם. לדעת אלרואי, הם אלו אשר תרומתם לבנין הארץ הייתה מכרעת . הם הקימו תשתית לאוכלוסיה עירונית אשר חיה מתעשייה ומלאכה זעירה. ראשונים אלו הניעו את גלגליה הכבדים של הכלכלה באותם ימים. אבי נולד בירושלים מחוץ לחומות, בבית הארמני הנמצא מול גן דניאל אוסטר, שם גם הייתה הכריכייה של אביו ומגורי המשפחה. נולדתי בבית חולים "הדסה" הר הצופים, כבן בכור להורי ונכד בכור,לסבא וסבתא. עד היותי כבן ארבע גרנו ב"מחנה ישראל" ליד בניין כלל, בתחילת רח' אגריפס, ואח"כ המשפחה נדדה. צרכי פרנסתו של אבא ו"ההגנה" קבעו את מקום מגורינו. בתחילת דרכו, היה אבי איש תחזוקה 'כלבויניק' של מים, ביוב וחשמל "ושאר ירקות". בשנות החמישים היה ממייסדי "סולתם" (בהיות המפעל סוד גדול) וממונה על החשמליה שכללה בשיאה כ-30 חשמלאים. הכריכייה של סבא בשנות ה-30-40 מול בית הספר האנגליקני ברח' הנביאים, שם גם עבדתי איתו ( משפחתי גרה מצידו השני של רח' יפו ). היום אני מבין כי לסבא היה קשר לתרבות של תקופתו בזה שעסק בספרים ומשחקים.
משחר נעורי, אני זוכר את עצמי בין ספרים בכריכיה. כפי שהיה נהוג אז, לספר היה ערך תרבותי וכלכלי גבוה, ולכן דאגו לתקנו, לתחזקו ולכבדו.
לפני כשלש שנים, מצאתי מסמך המעיד על פעילותו של סבי, ככורך ספרים ועוסק במשחקים, כמו גם ניסיונו לייצר משחקים בארץ מהמכתב הזה למדתי כי היה לו בין היתר "בית מרפא לבובות". מילדותי אני זוכר כי בכריכיה תמיד היו בובות לתיקון וחלקי חלוף שלהן, אז כמובן לא ידעתי שזהו "בית מרפא". ככורך ספרים סבא עבד עבור ארגונים שונים כגון: הקק"ל, הועד הלאומי, הג'וינט, וכו'. לעיתים עשיתי עבודות פשוטות בכריכיה. מדי פעם הלכתי איתו ללקוחותיו, נושא חבילות פנקסים שונים או ספרים שתוקנו או נכרכו מחדש וגלילי מפות ששופצו. סבי מסמל עבורי את דור המייסדים. משפחתו חיתה בתנאים קשים ביותר בירושלים. בזכות עקשנותם של סבתי וסבי לשרוד בירושלים קמו שלושה דורות של ממשיכים החיים בארץ. סבא היה עבורי אדם מאד משמעותי והקשר בינינו היה מיוחד. העיסוק בנושא של מחקר תרבותי על התקופה שבה הוא חי, מהווה עבורי דרך ראויה לשמר את זיכרו. מסבא ואבא רכשתי את הגישה שכל דבר הוא בר תיקון, ואכן הם לימדוני לתקן... מהם קיבלתי את האהבה הרבה שאני חש לקשישים, ובמחקרי זה, הם האוכלוסייה שאיתה אני בא במגע, כאשר הם משמשים לי מידענים. ירושלים מהווה עבורי סמל לקשר העם היהודי, למולדתו, וגאווה לחיים לאומיים. התרבות בירושלים מסומלת דרך החינוך, ההיסטוריה, האנתרופולוגיה היהודית לדורותיה. לשרשרת הדורות אשר בונה את ירושלים כמרכז העם היהודי, משפחתי מוסיפה את שלה בארץ ישראל. מקצועי כמהנדס תעשיה הביא אותי להשתתף בהרבה פעילויות תעשייתיות וכלכליות המהוות סמל לקידמה וחדשנות טכנולוגית. אני רואה בדרכם של סבי, סבתי והורי דרך הולמת לעצמי, לילדי וצאצאיהם. מולידי היו חלוצים, אנשים פשוטים, לא בעלי השכלה גבוהה, אך בעלי מקצוע שהרוויחו למחייתם, בעמל כפיהם, ביושר ושמירה על ערכי יהדות וציונות. עם ההשכלה שקניתי לי בעמל רב והשקעה, כמו גם אהבתי לילדים ומשחקיהם, אני מנסה במחקרי לשמר תרבות שאובדת. תרבות זו ליוותה את הציונות מתחילתה, תוך מעבר מכשולים קשים. אני עושה מאמצים רבים כדי לשכנע גופים לאומיים לנסות ולהחזיר את "המשחקים של פעם" לילדי ישראל. אושרי הגדול יהיה במידה ואצליח ולו במעט להביא ילדים בארץ לשחק במשחקים פשוטים, הדורשים חשיבה יצירתית, חברות אמיתית, שילוב באמצעים חדישים ובנית מסגרת בריאה וגאה במוצאה. יודע אני כי דרך זו איננה קלה אך היא בסופו של דבר מתאימה לכל מי שחפץ בחיים לאומיים בריאים ומתחדשים. אני מקווה כי מחקרי יסייע בשימור מסורת ותרבות משחקית אשר הייתה לנו כעם, ומועברת בדרכים מודרניות גם אל ימינו אלו.